טרם כבתה האש מגופו של משה סילמן האומלל, כבר הזדרזו גורמים למיניהם להפוך אותו לסמל.

הרי זה בעצם מה שהם חיכו לו כל הזמן הזה; אין מהפכה ללא אלימות, והמוחים השנה מדברים במפורש על מהפכה ולא על מחאה. "כשטרגדיה אישית הופכת לסמל", מיהר 'הארץ' להעלות מאמר פרשנות אומלל של אור קשתי לעמוד הראשי שלו.

אך אם יש כאן סמל, הרי הוא סמל לחוסר האחריות של אנשי המחאה/מהפכה. כאשר מכינים את הקרקע וכאשר מקווים שיהיה משוגע שיצית את עצמו, בסוף מגיע המשוגע.

האם הוא היה מצית את עצמו אילולא ההפגנה? סביר להניח שלא; הרי מצבו לא היה שפיר במשך שנים, והעובדה היא שהוא בחר להצית את עצמו דווקא בהפגנה הזו.

ועוד: האקלים שעל רקעו הצית עצמו סילמן, הוא אקלים המחאה. הוא האקלים שבו אדם כה משוכנע שהמדינה, ודווקא המדינה, צריכה לדאוג לו, עד כי בסופו של דבר הוא גם יכול להצית עצמו במחאה על כך.

הרי זה לא שהמדינה עשקה אותו; להיפך, היא שילמה לו כך וכך תשלומים, אלא שלשיטתו זה לא מספיק. הקרקע שעליו נובטות מחשבות אובדניות כאלה, היא קרקע תרבות ה"מגיע לי": מגיע לי שהמדינה תביא לי כך וכך, ואם היא לא נתנה לי, אין מנוס אלא להתאבד.

אלימות הכרחית למען המטרה

וכעת רוקדים הפרשנים והמוחים על הדם. הם אמנם עצובים מאוד על הטרגדיה, אבל חלק מהם נראים מבסוטים שסוף סוף המחאה קיבלה את אור הזרקורים המגיע לה. אם תרצו, התאבדותו של סילמן הייתה הקרבה הכרחית בדרך לגאולת חייהם של אנשים רבים אחרים.

כי כך היא דרך המחשבה של מהפכה: אלימות היא הכרחית להשגת המטרה. ומה לגבי כל אותם קרבנות נוספים, שבעידוד האקלים ההופך את סילמן לסמל, יקפצו גם הם לעשות כמוהו? האם יוכלו אנשי המחאה לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

מעיון חטוף בפיד הפייסבוק שלי ובמאמרי הדעה בעיתונות נראה שלחלק מהם, גל נוסף של אלימות כזו יהיה דווקא מאורע משמח. המהפכה מתקדמת! ומה זה משנה על כמה גופות היא דורכת.

כעת היא שעת המבחן של מנהיגי המחאה: האם ייקחו אחריות ויאמרו בגלוי שישראל אינה תוניסיה, שכל אלימות שהיא – גם אלימות עצמית – היא פסולה מכול וכול בתרבות הפוליטית במדינה, או שמא יבחרו בכרטיס המהפכה האלימה, אותה מפלצת הניזונת מדם קרבנותיה, ויעודדו גל חדש של מעשי אלימות ושל הרוגים על קידוש שם המהפכה?

למרבה הצער נראה שהתשובה המסתמנת היא הבחירה בדרך האלימות, שלא תיעצר באלימות עצמית אלא תגלוש חיש מהר לאלימות כלפי מייצגי הממסד – שוטרים, ח"כים, פקידים; כי למה להעניש את הקרבן ולא להעניש את הרשע שהקציב לו רק 2,200 ש"ח בחודש?

במקרה כזה על החברה הישראלית להתנער אחת ולתמיד מהמהפכנים המסוכנים, ועל השב"כ מוטלת החובה לפעול כדי לעצור את גל האלימות עוד בטרם התחיל לצבור תאוצה.

נקווה שלליף, שפיר, קונטס ושות' יהיה האומץ להתגבר על שיכרון הכוח הפתאומי, ולא יבחרו לשלוח אנשים אומללים אל קו האש בעוד הם עצמם יושבים בחפ"קים ממוזגים, אלא ירגיעו את אנשיהם בטרם תצא מפלצת המהפכה לזלול עוד קרבנות אדם ברחובות העיר.

==

הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד באוניברסיטה העברית.