מי הם באמת שארית הפליטה של יהודי אתיופיה?

אפתח דברי במעין וידוי. במשך שנים הייתי מסופק מאוד בסוגיה הנפרשת כאן לפניכם, ודעתי הייתה מתהפכת בזה מכאן לשם. רוב הדברים דלקמן היו ידועים לי, אך הבהירות בהם, זכיתי בה ממש לאחרונה, וראיתי לנכון לשתף את הקוראים בזה.

בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20, התבצעה פעילות מיסיונרית אינטנסיבית בקרב יהודי אתיופיה, שניצלה את עניים החומרי, מצבם הירוד באותה שעה ותמימותם. פעילות זו, כפי שדווח באירופה על ידי הגופים המיסיונריים עצמם, נחלה הצלחה מסוימת והיא אף זו שעוררה את יהודי אירופה לפעול לטובת הקהילה.

אחד העדים לפעילות זו היה ד"ר יעקב פייטלוביץ' שהגיע לאתיופיה החל משנת 1904, ושהצליח, לפי דבריו ולפי עדות אותם גופים מיסיונרים עצמם, לבלום במידה רבה את הצלחתם, בהראותו את בורותם של הפעילים בתנ"ך שבשמו, כביכול, הם פועלים. כבר בנסיעותיו לשם הייתה נסיגה בתנועת ההתנצרות, ואף היו שהחלו לחזור לשורשיהם, הכול כמתואר ביומנו המונומנטלי 'מסע אל הפלשים' מ1908.

אולם גל ההתנצרות העיקרי היה מסיבה אחרת לחלוטין – כרצון לשרוד בחיים ממשבר נורא שפקד את אתיופיה בשנים 1888-1892. בשנים אלו, הידועות בשם "קפו קן" (הזמן הרע), היו בצורות ומגפות שפגעו קשה מאוד באוכלוסייה בצפון אתיופיה. יש המעריכים שכשליש מיהודי אתיופיה מתו באותו זמן. בתי כנסת חרבו, מנהיגים דתיים מתו או התפזרו. הנותרים נשארו מוחלשים, חסרי רכוש ואדמות. המוצא להישרדות היה במעבר אל חברת הרוב – לנצרות שהביאה אפשרות של קיום ואדמות. יש גם להבין את אורחות החיים האתיופיים: מי שנחלש מבחינה דתית לא נהיה חילוני אלא עבר לדת השלטת. באותו זמן גם הייתה מלחמה וכן גזירת המרת דת לנצרות מצד הקיסר האתיופי יוהנס הרביעי. ההערכה היא שכשליש מיהודי אתיופיה התנצרו בתקופה זו.

מתנצרים-אנוסים אלו כונו על ידי אחיהם, אחיהם ממש לעיתים, בשם 'פלאשמורה', כינוי גנאי המבטא סלידה מפני מעשה ההמרה. מאידך, המשיכו המתנצרים לגור, בדרך כלל, בכפריהם המיוחדים, ובכך שמרו על שרשם היהודי, ואף נחשבו בעיני הגויים שסביבותיהם כיהודים.

וכאן המקום להדגשה והארה חשובה. טווח השנים המועט יחסית במובנים היסטוריים, שחלף מאז, משמעותי מאוד. לצורך המחשה אומר, שאני ובני הדודים שלי נמצאים בשנות הארבעים לחיינו. הקשר המשפחתי בינינו הוא הסבא המשותף, שאילו היה עודנו בחיים היה בן 108. כלומר, השורש המשותף שלנו מתחיל לפני 108 שנים. מובן שאצל מבוגרים יותר גם מספר השנים גדל. לענייננו יוצא מכך, שמעשה התנצרות שהתרחש לפני מאה עד מאה וחמישים שנה, עדיין משאיר בשני הצדדים, היהודי הנאמן והמתנצר, קשר משפחתי מובהק, המאפשר מעקב קל וברור.

חוק השבות הוחל על הקהילה הבסיסית של יהודי אתיופיה הנקראת "ביתא ישראל" כאשר הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק, או יותר מדויק לומר אישרר, כבר בשנת תשל"ג , בהתבסס על רציפות פסיקה של שש מאות שנה, שאכן קהילה זו מגזע ישראל היא, והדברים ארוכים..

חוק השבות, כידוע, מאפשר עליה לארץ של כל מי שאחד מארבעת סביו וסבתותיו היה יהודי, גם אם להלכה אינו כזה, כי היהדות אצלו מצד האבא. על חוק זה אפשר להתווכח, ואף ניסו בזמנים שונים לשנות אותו ולהתאים להלכה. אבל זה לא קרה, וכך נוצר מצב שעלו מרחבי העולם על פי חוק זה מאות אלפי אנשים שאכן זכאים לעלות, אך אינם יהודים.

לפי היגיון זה, ולפי פשוטו של החוק, היו אמורים לעלות גם אלה שכונו פלאשמורה. אז מה גרם לכך שהמדינה לא הכירה בהם מלכתחילה ולא העלתה אותם?

ההתנצרות! כלומר, קומוניסט, אתאיסט, וכל אדם אחר ומכל זרם אחר, רפורמי, קונסרבטיבי וכו', יכול לעלות מכוח אחד מזקניו שאולי גם הוא היה קומוניסט או אתאיסט, אך אם המיר את דתו, כלומר, הכריז נוצרי אני, איבד את זכאותו. לכאורה זה מובן, כי כבר אינו רואה עצמו יהודי, ואינני רוצה לתלות זאת בהבדלי צבע עור. אבל לפי ההלכה הדבר אינו כך כלל. ההלכה קובעת: ישראל שחטא- ישראל הוא, ויש לקביעה זו משמעויות הלכתיות ברורות. נציין שתים מהן:

אחת, אין צורך בגיור כאשר הוא, או אחד מצאצאיו אם לא נשא נכרית, רוצים לחזור לדת ישראל. אמנם מחמירים להטבילם במקווה, אבל אין מעמדם כגרים.

שנית, בנותיו ונכדותיו, כל עוד הנשים ישראליות, מותרות לכהן, מה שאין כן גיורת. יוצא, שאילו חוק השבות היה נאמן להלכה, היו רבים מבני הפלאשמורה ראויים לעלות.

זאת ועוד. ההתנצרות, כמתואר לעיל, לא הייתה אידיאולוגית. רוב האנשים לא הציעו עצמם לכנסיה מתוך התבוננות תיאוסופית מעמיקה, מתוך לימוד וחקר של האמונות והדתות, ומסקנה שהנצרות היא אמת, חלילה. המיסיונרים ניצלו את עניים ותמימותם. אמרו להם שבא המשיח, והם, שכל כך השתוקקו וציפו לגאולה, האמינו. מה עוד שרובם המוחלט התנצרו מתוך רצון לשרוד בחיים. האם באופן כזה, לא יחול עליהם חוק השבות? ומה עם ילדיהם ונכדיהם שכבר נולדו למציאות של נצרות ובעיני ההלכה נחשבים כאנוסים ובוודאי כשהם קטנים?

לכאורה זו מציאות דומה לזו שעמד בפניה ר' יוסף קארו ושאר חכמי צפת בדור שאחרי גירוש ספרד, כאשר רצו האנוסים שיצאו מספרד לחזור לחיק היהדות. לצורך קבלתם בתשובה שלמה, עלה ענין חידוש הסמיכה והסנהדרין באותו דור. תשובות הפוסקים מהתקופה ההיא מלאות בהתמודדויות מסוג זה.

ושלישית, ישנם עשרות אלפים שנטשו את הנצרות לטובת היהדות עוד בהיותם באתיופיה וכבר מתחילת שנות התשעים. האם עוד יש מקום לכנותם 'פלאשמורה'? בכל מקרה זה שם גנאי ויש לקרוא להם יהודי אתיופיה או שארית יהודי אתיופיה. האם אותם עשרות אלפים שחזרו לחיים יהודיים כהלכה כבר בקהילות ההמתנה לעלייה באדיס אבבה ובגונדר לא היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות?

יוצא שהטענות על היותם גויים גמורים, אתיופים נוצרים וכדומה, ברוב המקרים אינן נכונות, ואינן אמורות למנוע מחוק השבות לחול עליהם, אך בפועל החוק איננו חל עליהם, והם תלויים בחוק הכניסה, שתלוי במכסות שמאשר שר הפנים וחבריו.

כאן מגיע הסיפור המפורסם של אישור ה- 9000, ואח"כ עוד 3000, ואח"כ עוד איזה מספר, הנותן את הרושם, המוטעה, לכך שמעלים גויים בתור איזו ג'סטה הומניטרית.

ואיך עוד נוצר רושם זה? ממצבם בארץ. נכון הדבר שבהעדר רקע מסורתי יהודי חזק קשה מאוד לשמור תורה ומצוות. אם זה לא בדם ולא ינקו אותו מחלב האם, קשה מאוד לנהל אורח חיים יהודי. לכן בארץ נראה שאחרי ההשבה ליהדות יש שחוזרים לאורח חיים לא כפי שציפינו מהם.

דבר זה מחייב אותנו, אחרי קליטתם, לקבלם ולקרבם לקהילותינו ללא מחיצות. ואכן, במספר שנים מועט, כבר ישנם תלמידי חכמים לא מעטים, ואף רבנים המכהנים בקהילותיהם מקרב קהילה זו.

חותם בתקוה שדברי ייבחנו בעין השכל, והבוחר יבחר את הדרך ילך בה.

=======

המאמר הוא עקרוני ואינו מתייחס דווקא להחלטה האחרונה בעניין יהדות אתיופיה

הכותב הוא רב הקהילה האתיופית בבת ים