כתוב בגמרא: ולימדתם אותם את בניכם – ולא את בנותיכם (קדושים כט), וע"פ רמב"ם (הלכות תלמוד תורה א א) נשים פטורות.

ובכל זאת יש לתמוה. הרי אין זו אחת ממצוות עשה שהזמן גרמא, הפוטרות את הנשים בגלל אילוצי החיים או אופיין הפנימי הבלתי מסגרתי, ואדם הרי יכול ללמוד תורה ככל אשר ירצה בזמנו החופשי. איך יתכן שאישה אינה מחויבת, הרי עולם בלי תורה, הוא עולם חשוך, עולם לא טבעי?

זאת ועוד, כל בוקר נאמרות בתפילה שלוש ברכות התורה גם על-ידי נשים. ושאלה נוספת: לפני מתן תורה נאמר: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט ג) וחז"ל דורשים: בית יעקב – הנשים, בני ישראל – הגברים (רש"י שם). על-פי רבנו הגדול המהר"ל (דרוש על התורה), פטור האישה אינו חיסרון אלא מעלה שכן אינה זקוקה ללימוד הזה.

התורה טבעית לה. אדם אינו זקוק ללמוד נשימה ואכילה, ורק מה שאינו טבוע בנפש מצריך לימוד. התורה טבועה בנפש האישה, באופן טבעי, אינסטינקטיבי, אינטואיטיבי.

אינטואיציה היא חוש שכלי המקביל לראייה ולא לשמיעה. כדי לשמוע, אי אפשר שידברו בבת אחת כמה אנשים. אם רוצים להסביר דבר, יש לברר כל שלב לחוד, בהשתלשלות מעניין לעניין, שמכונה מחשבה דיסקורסיבית.

למשל כדי לתאר את כל התכולה של חדר, יש צורך בימים כדי לכלול כל פרט ופרט. אך במבט אחד, אפשר לחבוק הכל. האישה במבט אחד, רואה את כל עניינה של תורה, לכן אינה זקוקה ללימוד.

האמנם? מה עם כל הלכות שבת, כשרות, וכל ספר מורה-נבוכים? זו קושיה טובה אם לימוד תורה הוא כמות של ידיעות. אך התורה אינה ידיעה בלבד – היא חיים! היא כל אישיותו של האדם! דואג האדומי היה מלומד גדול ויחד עם זאת רשע גדול. הא כיצד? אומרים חז"ל: תורתו מן השפה ולחוץ.

לימוד תורה אינו ידענות בעלמא, אלא לימוד שאדם מקיים, עצם תוכן חייו. ואותה חדירת נשמה נמצאת אצל האישה באופן טבעי בלי צורך בלימוד ארוך.

אינה מחויבת אבל רשאית

ואם אישה מעוניינת בכל אותן הידיעות הריהי רשאית ללמוד (ע פרשה יו"ד רמו. אגרות הראיה ב קב), אך אינה חייבת. חיוב, זו מילה אחראית מאוד. חיוב אינו אופציה, בחירה, השתדלות, התאמצות. מול חיוב אין להתווכח ולהתמקח.

לו היתה חייבת ללמוד כה הרבה כבישיבות, לא היתה לה שום עצה, גם אם החליטה, גם אם ילדיה יוזנחו. אלא אין זה חוב, רק נדבת נפש.

והנה, הרמב"ם הביא בשם חז"ל שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות (הל ת"ת א יג), אם כן יש איסור בדבר? הוא מה שאמרנו אסור לכפות עליה ללמוד, אך אם חשקה נפשה, רשאית היא ואפשר ללמדה. כפייה אינה תואמת לטיבה שהרי כל האמת האלוהית משתקפת באופן טבעי בנשמתה.

לכן אמרו: כל המלמד בתו תורה, ולא אמרו: כל בת הלומדת תורה (-מרצונה). ועובדה שהיו נשים חכמות רבות, שמרצונן התגדלו בתורה, כגון ברוריה אשתו של ר מאיר, שחלקה על תנאים ודעתה הוכרעה בתוספתא.

בתקופת האמוראים, ילתא אשת רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא היתה חכמה גדולה ובת לריש גלותא. בתקופת הגאונים, בתו של רבי שמואל בן עלי, היתה ראש ישיבה ומעבירה שיעור בלמדנות תלמודית מאחורי וילון כדי שלא יכשלו בהסתכלות באישה.

בתו של רש"י כנראה מוזכרת באחת מתשובותיו בתור כותבת במקומו. אדל, בתו של הבעל שם טוב היתה חכמה מאוד. וכן פרידא, בתו של בעל התניא שמסרה הרבה מחכמת אביה לאחיה, האדמו"ר האמצעי, וכן הבתולה מלודמיר שהעבירה שיעורים לגברים.

והיו הרבה נשים כאלה אך הן יוצאות מן הכלל, ואינן מהוות דגם לחיקוי, ואנו מספרים עליהן רק כדי ללמד שאכן האישה רשאית ללמוד.

לא צריך אישה גברית

אך רוב הנשים אינן כברוריה ואחרות. גם אסתר אינה דגם לחיקוי להיות מלכה, או דבורה, להיות שופטת. ומי דגם לחיקוי? שרה רבקה רחל ולאה! הן היו נשים גדולות וצדיקות, חכמות ועמקניות.
אם אישה יראת שמים מחליטה שלימוד תורה יקרב אותה אל בוראה, מה טוב. אך בשום אופן לא מתוך חיקוי למעשי הגברים.

הכל תלוי בגישה. אם אישה מצהירה שהיא זהה לגבר, אז אין זה נכון. שניהם חשובים וטובים, יש לנשים מה ללמוד מגברים, ולגברים מה ללמוד מנשים, אך אין לחקות אלו את אלו. האיש והאישה גם יחד נבראו בצלם אלוהים, אולם הם ממלאים שליחויות שונות.

לפעמים הופכים דבר חיובי לשלילי בגלל המניע, כמו אישה שמתרעמת על דברי חז"ל שאינם מבינים מאומה ולומדת כדי להוכיח שהיא יודעת ללמוד כמו גבר. אך אם היא מלאה יראת שמים ואמונה אף בדברי חז"ל, חושקת בתורה מתוך צימאון פנימי, אשריה ומה טוב חלקה.

נכון שבאולפנות כופים על התלמידות ללמוד תורה, אך על זה כבר אמרה שרה שנירר (מייסדת "בית-יעקב" בשם החפץ חיים): אמנם המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, אך מי שאינו מלמדה תורה, ממש מלמדה תפלות, שאמנם התורה נמצאת באישה באופן טבעי, אך טבע זה יכול להתקלקל ככל טבע.

בעבר התורה הייתה טבעית

הרוח הרעה הנושבת בעולם סוחפת בכיוון הפוך מן התורה, ופוגעת גם בעם ישראל. אם הבת תהא טבעית, ותספוג היום מהסביבה, זה יהיה לה לרועץ. בשנים כתיקונן, ספגה הבת מן הבית חכמה באופן טבעי. היא לא הצטרכה ללמוד הלכות כשרות בשולחן ערוך יורה דעה. די היה לה להסתכל על אמה במטבח. לא היה עליה ללמוד הלכות לשון הרע בספר חפץ-חיים שהרי אמה שמרה לשונה, ואפילו לא היתה צריכה ללמוד "מורה נבוכים", כי בשולחן שבת דיברו דברי מחשבה ואמונה ומחקרים עמוקים.

כך היא למדה תורה ויראה באופן בלתי פורמלי. אך עתה, אותו "בלתי פורמלי", אותה רוח הנושבת מן הרדיו ומהעיתון, האינטרנט והטלוויזיה, הרחוב והחברה, אינו מורה-נבוכים או שולחן ערוך אלא חטא ופשע, אלימות וגירוי יצרים, באופן נורא ואיום.

לכן, אין בררה, חייבים להקים "בתי יעקב" וכדו ללמד את הבנות תורה, וכמובן, גם כאן עם תוכן מותאם לבנות כדי להשלים את טבען ולא כחיקוי לבנים. משל לאדם בריא שבאופן טבעי יש אצלו איזון בסוכר שבדם אך אם הלבלב ישתבש, יש להזריק אינסולין כדי לייצב את הסוכר.

כך בימים כתיקונם, נמצאת התורה באופן טבעי אצל האישה, אך בימינו, לצערנו הטבע הישראלי נפגע מכל ההשפעות והרוחות הרעות המנשבות בעולם. על טבעיות התורה ואור התורה שהיא זוכה לה, מברכת האישה כל בוקר שלוש ברכות – בנתיב אחר של לימוד בתפיסה אינטואיטיבית (עיין חידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות ברכות יא טז. אורח משפט למרן הרב קוק ס יא).

אך עתה אותה טבעיות נפגעת, ולכן כל הבנות צריכות ללמוד תורה, כדי לבנות בתוכן חיי תורה, ואם יש אישה יוצאת דופן ומרוממת מעם, שמתוך יראת שמים גדולה חושקת להרבות גדולה בתורה, אשריה ומה טוב חלקה.