בין מציאות לפרשנות – אל תבלבלו אותי עם העובדות

– הוא פשוט לא ג'נטלמן, אתה מבין? אני לא מסוגלת להמשיך עם בן אדם כזה…
– ואיך הגעת למסקנה שהוא לא ג'נטלמן?
– כי הוא פשוט לא מפרגן ולא עושה שום דבר בשבילי
– אולי תספרי לי מה קרה בדיוק?
– אתמול יצאנו לקולנוע, הוא רצה ללכת לסרט ואני לסרט אחר והוא לא וויתר! אתה קולט? הבן אדם אטום, חי בשביל עצמו – נראה לך שאני אמשיך עם אגואיסט שלא מתחשב בדעתי? מגיע לי יותר מזה, תאמין לי…

פה חשדתי. כי יש הבדל בין עובדות לפרשנויות. הבחורה הנ"ל מעניקה יופי של פרשנות לעובדה שהחבר שלה העדיף סרט אחד על פני השני. אבל תכל'ס, מכאן ועד להגדיר את אישיותו בתור 'אגואיסט' או 'לא ג'נטלמן' – הדרך ממש ארוכה.

בכלל, אנחנו פוגשים ביום-יום מציאות המורכבת מאין-ספור 'אירועים' שאנחנו מיד מפרשנים. אם למשל, קיבלתי 80 במבחן – אני יכול לומר לעצמי: "איזה יופי! ציון מעולה בשביל מישהו שחזר על החומר תוך כדי צפייה בגמר האלופות" או "ציון נוראי, אני חייב לגשת למועד ב'".

אם מישהו צועק עלי באוטובוס אני רץ למסקנה המתבקשת שהוא 'דביל וחסר רגישות'. אם מציעים לי בחורה שאני לא מחבב, ברור לי ש"אני ראוי ליותר" או "מציעים לי רק בנות סוג ב'" וכן הלאה. האדם הוא פרשן מרגע שהוא עומד על מודעותו האישית. יש לכל אחד מאיתנו 'חיים יבין' קטן בראש שלא מפסיק לרגע לפרשן את המציאות שאנחנו פוגשים בחושינו.

הבעיה מתחילה מהרגע שאנחנו לא יודעים להבדיל בין העובדות שמרכיבות את המציאות לבין הפרשנות שלנו. או במילים אחרות, כשאנחנו בטוחים ב100% שרק אנחנו מחזיקים באמת, שאנחנו יודעים לתת הסבר מדויק לכל מה שקורה ושההסבר שלנו הוא ההסבר היחיד ואין בלתו… כי במציאות, מאוד נדיר למצוא אירועים חד משמעיים. כל אחד יכול לפרש לפי ראות עיניו ולפי תפיסת עולמו.

לכן, כשאני פוגש בחור שמסביר לי שהבחורה שהוא יוצא איתה בעלת אופי כזה או אחר, אני לא מתרשם מעבר למידה. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. בהרבה מן המקרים, זו פרשנות שנובעת מאישיותו של האדם המפרש בעצמו יותר ממה שהיא נובעת מעובדות אובייקטיביות.

וזה מה שקרה לבחורה הנ"ל. נכון, הבחור העדיף לראות סרט אחר וכך עשה. אבל זו לא הוכחה חותכת לכך שהוא אגואיסט חסר תקנה. מה אם הוא תורם לנזקקים באופן קבוע? מה אם הוא עוזר להוריו לעשות קניות? מה אם הוא הולך למילואים או מוכן לעשות הכל בשביל חייל שאין לו מה לאכול? האם נכון וכדאי לצמצם את כל הרבדים שבאדם לנטייה או לעשייה מסוימת?

יתכן שיש שיקולים אחרים שחייבים להילקח בחשבון לפני שחורצים את דינו של האדם העומד מולנו.

אז מה עושים?

קודם כל, אנחנו חייבים להבחין בין העובדות האובייקטיביות לבין הפרשנות הסובייקטיבית. זהו תרגיל פשוט אך משנה חיים, פשוטו כמשמעו: כל פעם ששומעים את קולו של המְפַרְשֵׁן האישי שלנו, חוזרים בעקביות ובעקשנות לעובדות.

יש פער תהומי בין "הבחורה שאני יוצא איתה לא רוצה לצאת לטיול מחר בבוקר" לבין "היא לא אוהבת טבע". בין "הוא לא התקשר אתמול בלילה" לבין "הוא חסר אחריות". כדאי לשים לב להבדל הזה, תמיד.

זאת ועוד: ניתן להוסיף סימן שאלה אחרי כל פרשנות. היא שלחה לי הודעה קצרה וממוקדת. במקום לעשות לה משפט שדה ולהאמין שהיא 'קרה ומנוכרת' – אני יכול לשאול את עצמי: האם זה אומר שיש התקררות ביחסים בינינו? זו שאלה טובה ולגיטימית לגמרי – אבל ממש לא כדאי לרוץ למסקנות פַּסְקָנִיּוֹת ונחרצות.

הגישה הזו, המגבילה את עָצְמַת השיפוטיות שלנו, מאפשרת ויוצרת מרחב שבו התקשורת, הזוגיות והאהבה יכולים לצמוח ולהתפתח.

===================================================================

הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר