ראש השנה כבר מאחורינו, אבל החגים עדיין כאן. חודש של הכנות הסתכם לפני יומיים, ברגע בו התיישבנו לאותו שולחן ארוך המלא בסימני החג, משתדלים לחזק את תחושת המשפחתיות שנעלמת בחיי היומיום. השיבוצים לחגים בעיצומם, מי יגיע לסוכות ומי יישאר לשמחת תורה, באיזה חג נעשה ארוחה משפחתית עם כל הדודים והאחיינים ובאיזה חג נרצה להיות בחיק המשפחה הקטנה שלנו. המקרר בבית התרוקן עבור כמויות האוכל המתבשל ובארבע אחר הצהריים מתנגנות כבר שבוע מילותיו של אהוד מנור "בשנה הבאה". הבגדים כבר גוהצו וגם האשראי. אבל רק דבר אחד מעיב על שמחת החג – הבן הגדול, הרווק, הודיע לכם שהוא לא יגיע לסעודה.

זה הרגע לעצור את תחושת הבגידה ולהימנע ממסע לחצים שנידון לכישלון מראש. זה הרגע לנסות לשנות את נקודת ההסתכלות ולהבין גם את הצד שלו או שלה.

ישנם שני פרמטרים עיקריים בהם הרווקים מרגישים כאילו נכשלו בתפקידם – כלפי עצמם וכלפי הסביבה. כשהחגים מגיעים, תחושת הרווקות מכה במלוא העוז והכאב גדל ומתעצם. שנה חלפה משולחן החג הקודם בו הבטיחו לעצמם שבשנה הבאה ישבו לאותו השולחן, אך בסטטוס שונה, מרווק לנשוי. שנה חלפה והם נקראים לשבת שוב באותו הכיסא, דבר לא השתנה והכישלון הצורב מהדהד בליבם. הם חוזרים הביתה, רואים את האח הקטן חובק ילד ואת חברת הילדות בהיריון מתקדם. אין זה משנה אם הוא בן 34 או בן 27, ההתגודדות סביב שולחן החג בזוגות ובמשפחות מעצימה בו את תחושת הבדידות.

יחד עם תחושה פנימית זו, מגיעות ציפיות הסביבה למשהו חדש ועסיסי. ההורים, גם אם אינם אומרים דבר, נושאים עיניהם בתקווה, הדודות לא חוסכות בעצות ובסגולות, הקטנים מבקשים בטבעיות חתונה כי הם רוצים סיבה לבגדים חדשים. הסטטוס הזוגי בפייסבוק שלא השתנה כבר חודשים הופך לשיחת היום ורשימת הבנות הפנויות חוזרת להתגלגל בין ידי הנוכחים.

בשלב זה, כשכל הסטיגמות מתממשות כבר בערב החג הראשון, הרווקים מרגישים כאילו מישהו כתב את הבדיחה העצובה הזו על חייהם. עבור הרווק, שאלת ה"מה קורה איתך" שלכאורה מתבקשת, הופכת את המשפחה לאויב בעת מתקפה ודורשת ממנו להפעיל את מנגנוני הישרדותו. הרצון לברוח כמה שיותר רחוק הוא שמנחה אותם. לא פלא כי הבחירה האולטימטיבית היא לוותר על ענן הדביקות והבדידות, להישאר בדירת הרווקים שלהם ולישון הרבה או לטוס למקום הראשון שיציע את הדיל המשתלם ביותר. כל שיידרש כדי להתרחק מעיניהם הבוחנות של האנשים והסביבה.

גם אם הוא בחר שלא לספר ולשתף בדברים העוברים עליו, הלחץ שלכם יגביר את תחושת הבדידות שלו, ילחץ על נקודות כאובות והוא ירגיש כי ננטש לחלוטין. אל תפתחו מלחמת עולם שלישית על 'הריסת האידיליה המשפחתית', זה לא שווה את זה וזה גם לא נכון. הוא זקוק לכם שתתמכו בו, שתאפשרו לו, שתתנו לו את המקום המתאים, שתכילו את הסטטוס הנוכחי שלו.

זה הרגע בו אסור לכם לשכוח שאולי הוא לא יבלה איתכם את החג, אבל הוא עדיין הבן שלכם ועדיין אוהב אתכם. אולי את החגים הקרובים הוא יעביר ביוון, אבל הוא לא ישכח לשלוח לכם בווטסאפ תמונה עם ברכת 'שנה טובה' מצוירת בחול על שפת הים ולהתקשר לסבתא חסרת הווטסאפ כדי לאחל לה חג שמח.

שנה חדשה בפתח. זה הזמן לאחל לו מכל הלב שנה טובה. תגידו לו שאתם מאחוריו, גם אם אתם בטוחים שהוא יודע. תגידו לו שאתם מחכים לו תמיד ושמשהו מרגיש חסר בלעדיו. זכרו שאין תחליף לתמיכה של אבא ואמא ואין תחליף למשפחה, רק תאפשרו גם לו להקים אחת כזו בנחת ובאהבה, ושיהיה חג שמח.

=======

נעמה אברהם היא מיוזמות שבתות פנויים פנויות במדרשת הגולן.