"כשהממשלה מחליטה – היא מבצעת, אנחנו מדינת חוק והממשלה פועלת מתוך זכותה וחובתה. אך אנחנו גם נדיבים ורגישים לצרכים של אזרחנו.

פעלנו ביד נדיבה מאוד והחלופות והפיצויים צריכים להינתן ביד רחבה ובלב חפץ. אנחנו נותנים היום גז, זהו שיר לצפון ויותר מזה ברכה ותקווה למדינה כולה".

דברים אלו שמעתי מכבוד ראש הממשלה שאמרם אתמול כשחנך את צינור הגז לצפון.

וחשבתי, מה צריך לחשוב חקלאי מגוש קטיף, שלפני כמעט 6 שנים, לא שהכניסו לו צינור מתחת לקרקע, צינור אחר הוא קיבל, דרכו הוא עף מנחלתו, ממפעלו שהוקם בעשרת אצבעותיו, מביתו ומכל אשר לו.

עד היום, טרם שמעתי את ראש הממשלה שאמר שצריכים הפיצויים להינתן ביד רחבה ובלב חפץ… כמעט 6 שנים וחקלאי גוש קטיף טרם נענו ליד הרחבה, גם לא ליד קמוצה!

חקלאי גוש קטיף איבדו את מקור מחייתם, את בסיס כלכלתם ועיסקם שהיה בהחלט מקור לגאווה לעם ולארץ.

חקלאי גוש קטיף שזרעו וקצרו, ייצרו, שיווקו וייצאו את תוצרתם אל מעבר לים וגם לשווקי הארץ, נותרו חשופים בצריח השממה, באין חממה  ובאין תעסוקה מתאימה, בקרוב יסיימו רבים מהם לאכול את ביתם, ואז?…

השבוע כשהסתגרה משפחה בתוך הקרווילה עם בלון גז פתוח, על מנת לפתור לעצמם את מצוקתם הנוראה אליה נקלעו,  חשבתי לעצמי, כי זה לא יהיה המקרה האחרון לדאבוני הרב.

מה חושב אדוני ראש הממשלה כשאומר "בלב חפץ וביד רחבה" נשלם לאותם "בעלי קרקעות" שהצינור נכנס להם מתחת לפני האדמה?!

כיצד מקבל זאת החקלאי הנאמן לארץ ולמדינה בכל רמח אבריו, כיצד הוא מבין את אמירתו של ראש הממשלה ממקומו הוא, כנטול קרקע חליפית ממנה היה מתפרנס וממנה היה מפרנס רבים אחרים (ועל כך ראוי לכתוב כתבה בפני עצמה)?!

ומה אני כחקלאי ש"פונה" שנושל מאדמתו, שגורש מביתו, שמפעלו נדף ואיננו,  צריך להבין ממאמרו של כב' ראש ממשלתנו :

"ביד רחבה ובלב חפץ" – כבר לא יהיה לחלק מאיתנו!

הלוואי ומשהו מאמירתו יתורגם לשפת המעשה דקה לפני הבלתי צפוי או חס וחלילה הנורא מכל שיקרה.

==

שלמה וסרטייל הוא מנהל מוזיאון גוש קטיף.