עכשיו אחרי שמצעד "הגאווה" המבזה, צעד לדאבון לב בעיר הנצח של עם ישראל, ראוי לשוב ולהביט בסערה שהתחוללה על הציונות הדתית בשבועיים האחרונים.

הסערה החלה כשהרב יגאל לווינשטיין שליט"א, הביע את דאגתו מהרוח הרעה שחדרה גם אל תוככי צה"ל. במסגרת הזעקה הזו הוא ציין את העמדה החד משמעית של ההלכה ביחס להחצנה של תרבות המכונה בתורה תועבה, מילה אגב חריפה בהרבה מהמילה סטייה.

היה צפוי שהרב יגאל יזכה לתמיכה מקיר לקיר בתוך הציונות הדתית. שהרי אנו בהחלט נמצאים בתוך מסע מאורגן לכרסום יסודות ההלכה ורוח ישראל בתוך המדינה עצמה. המסע הזה כולל התקפה על מוסד הנישואין, הגיור היהודי, טהרת המשפחה, שמירת השבת וגם את היכולת של אדם דתי השומר על קלה כבחמורה לשרת בצה"ל.

דברי הרב יגאל בכנס מרכז ליב"ה

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2016/07/יגאל-לוינשטיין.mp4]]]

אלא שערכים שהחזיקו מעמד אלפי שנים בעם ישראל, החלו להיסדק לא רק בחברה החילונית אלא בתוך הבית פנימה. רבנים רבים חששו לצאת להגנתו של הרב יגאל והיה צורך ביציאה פומבית של הרב יעקב אריאל כדי לחזק את ראש המכינה הקדם צבאית בעלי. נכון אחרי הרב אריאל התכנס מחנה גדול, אולם גם מחנה זה לא כלל אל כל גווני הציונות הדתית.

הסדקים האלו, הפחד מלחץ הציבורי, מהילוך האימים של הפוליטיקאים מחייבים חשבון נפש. לא יתכן שהרצון לקרב את עם ישראל, הפך לרצון לרצות את עם ישראל, למצוא חן בעיני עם ישראל. זה לא קירוב אלא אובדן דרך.

שהרי ההליכה בדרך זו היא מדרון שאין לו סוף. אם אנו מתכופפים נפשית כלפי החוץ אז מה שהיום נחשב כמקובל ייפרץ בעתיד כי היצר הרע טבעי אדם והוא המצב היסודי שקיים בעולם אלמלא הטיפוס המתמיד אל צלם האלוקים שבאדם.

לא מקרבים – עסוקים בבריחה מהשונות שלנו

במילים אחרות, היום זו הקהילה הלהט"בית ומחר זה יהיה נשים נשואות, גויות וגויים כשלדבר לא יהיה סוף. זו הסיבה מדוע יש לא רק לתמוך ברב יגאל אלא לצאת בעוצמה מול תהליכים שניתן היה לסבול בתקופות אחרות. כלומר במצב הנוכחי אי אפשר לגלות שום הכלה ביחס למנהיגי הרפורמים, ביחס להסכמי ממון לפני החתונה ולכל רוח ליברלית מזן זה. שהרי הנטייה אל הרוח הזו יש לחשוש, נובעת לא מתוך עוצמה אלא מתוך רצון להתקרב אל עם ישראל על חשבון הקודש.

תגידו שכך נייצר קרע בעם, שנרחק את החלקים הרפורמיים בתוך הציונות הדתית. אלא שהאמת הפוכה, ככל שנאמין בעצמו ונסמן מטרות גבוהות ועליונות, כך בטווח הרחוק נשפיע על החברה הישראלית לטובה. נכון בהתחלה יש שירגישו ניכור, יש גם שאנו ננכר או שיתנכרו בזעם מעצמם, אלא שסתירה לצורך בניין אינה נחשבת סתירה אלא היא בניין בעצמה.

אם נסכם את הדברים אז אל לנו לבלבל בין הרצון לקרב את עם ישראל לבין הצורך האנושי להרגיש מקובלים. קירוב נובע מהכרת הערך הטמונה באחר גם כשהוא כרגע מכוסה בצואה ובבוץ. התרפסות נובעת מאובדן האמת הפנימית שלנו ורצון להשתייך אל הרוב הכאילו 'נורמלי' גם אם מדובר בנורמליות מיובאת מחו"ל. וכיום למרבה הצער הציונות הדתית לא מקרבת אלא בעיקר עסוקה בבריחה מהשונות שלה.