השיח הציבורי שפרץ בעקבות כך שהרמטכ"ל הורה ליטול את ההתעסקות בתודעה יהודית והעביר את זה לאגף כוח אדם וקצין חינוך ושיתף את הרב הצבאי באיזו ועדה היגוי בלבד. הדבר הזה דורש מאיתנו לברר האם יש מקור בהלכה למושג שנקרא רבנות צבאי או רב צבאי

ברור שרוב אזרחי תפקידו להיות משיב לשאלות השואלים בתחומי ההלכה. אין צל של ספק שכמו בכל מקצוע יש "תחומי התמחות". יש חכמים שהיו חזקים בעניין הוראת 'יורה יורה' – איסור והיתר ומועדות, ולא בענייני 'ידין ידין' – דהיינו דיני ממונות, ולכן היו הרשאות שונות בתחומים שונים לפי תחומי ההתמחות של אותו חכם ולא קיבלו רבנים אלו לקבל הסמכה להורות בעניין אלו שאין הם מומחים בהם. אבל מוסכם לכל שההלכה פעלה וצריכה לפעול בכל תחומי החיים.

מבט היסטורי על תפקידנו

זכינו והקב"ה עזר לנו ועלינו מן הגלות אל א"י והוקמה מדינת ישראל ואנחנו חיים כאן חיים ריבוניים. אבל טרם זכינו שמדינת ישראל שהיא מדינת היהודים תהיה באמת מדינה יהודית בצביונה.

דור המייסדים שהיו בעיקרם ציונים לא דתיים אשר מאסו בגלות וראו בה סכנה קיומית לעם היהודי פעלו ודחפו להקמת מדינת ישראל. עם זאת, הללו שבאו עם השקפות עולם חילוניות שונות הודו שהמדינה צריכה להיות מדינה יהודית. אבל השקפת עולמם אינה מספקת כדי להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית.

בתחום האזרחי אנחנו רואים כל הזמן כיצד, למרות שיש חוקי יסודי שקובעים שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית דמוקרטית, יש כל הזמן מתחים בפסיקות בית המשפט העליון , בין הדין החילוני הדמוקרטי, ובין ערכי הרוח היהודים ולצערנו משקל הדמוקרטי עולה על משקל היהודי. ולצערנו אין איזון בין שני הערכים הללו.

ראו לדוגמא כיצד דור המייסדים הבין את החשיבות של הקשר של עם ישראל עם ערכים דתיים כמו איסור ההתבוללות והסכימו שחוק נישואין וגירושין יהיה ע"פ ההלכה. היום הקולות נשמעים להפריד את זה ולא מבינים שברגע שאתה מפורר את החוק נישואין וגירושין אתה נותן מרשם להתבוללות ולהפרדה בין דת ומדינה וממילא גם ח"ו להפרדה בין דתיים ללא דתיים. והדבר בלתי נתפס שמדינת ישראל שתפקידה להציל את העם היהודי ומקלט ליהודים תיצור תהליך של התבוללות.

גם היחס אל רבני ערים נתפס כנותן שירותים דתיים לנישואין מקוואות וכשרות אבל המושג של 'מרא דאתרא' ולא נחשב שעיני רבים כ'אבא רוחני' שתפקידו להוביל ולעצב את החברה. דברים אלו חשובים לא בגלל מעמדם של הרבנים אלא בשביל שמירה על מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

ממבט זה נבין את היחס לרבנות הצבאית שיש לה תחומי התמחות מיוחדים לתנאי הצבא בזמני מלחמה לתנאי שטח באימונים ולמציאות של פיקוח נפש כללי. כמו לדוגמא שמותר לאכול מאוכל של האויב אע"פ שזה בשר גמלים או חמורים. מה גם שיש שאלות מוסריות חשובות מאוד שצריכות להיגזר מעולם הערכים היהודי וברור שצריך רבנות שזו תפקידה וייעודה.

כמו ביחס אל רבני ערים גם כאן מתדרדר היחס אל הרב הצבאי כ'אבא רוחני' ותפקידו הוא הרבה מעבר מלספק נרות שבת קידוש כשרות והווי דתי. תפקידו הוא לתת את המשקל האמוני היהודי החזק בשביל מלחמת הקיום שלנו כאן. "באין חזון יפרע עם" ומי יוביל את החזון הזה אם לא היהדות השורשית? אנחנו רואים במקרא את תפקידו של כהן משוח מלחמה שתפקידו להרים מורלית את רוח החיילים להילחם מלחמת מצווה עד כדי כך שישכחו את הוריהם ומשפחתם וישימו לנגד עיניהם את קידוש השם במלחמה. הרי ברור ששום מודל חילוני לא יכול להתחרות עם מודל כזה שיספק דלק אמוני חזק להילחם.

הרמטכ"ל, ששמעתי עליו דברים טובים שוגה בגדול, מאחר והדברים הללו רק מחלישים את רוח הלוחמים. הצבא צריך לבקש מהרבנות הצבאית להעצים יותר ויותר את תפקידה בתחום התודעה יהודית. הרי המושגים של קצין החינוך רחוקים מאוד משורשי היהדות. הרי כבר מחוגים אלו נוצרים תופעות של 'פוסט ציונות'. ראו כיצד כל אלו התפרקו וכיצד היום יורדים מן הארץ ומתחתנים עם גויות. אל תסתכלו על זה מנקודת ראות פוליטית. תפקידה של הרבנות הצבאית הוא לפעול על הלב בערכי עצם קיומנו כעם יהודי.

נתפלל שבזכות התחזקות בתחומים אלו נזכה להיגאל ולהיוושע.