הרב אברהם סתיו האשים אותי במאמרו בהאשמה חמורה ללא כל בסיס.

כך הוא כותב: "בהזדמנות זו יובהר כי הרב גולדברג אמר בפיו, בשיעור מוקלט, שהסכם כמו זה של 'צהר' כשר לכתחילה. את העובדה שהוא מסרב להעלות את עמדתו על הכתב יכולים לזקוף הרב אליאש וחבריו לחובתם בלבד".

אקדים ואומר שביררתי את הדבר עם ת"ח ממקורבי הגרז"נ גולדברג, והוא מסר לי שהגרז"נ אמר שהסכמתו הייתה מפני שהטעו אותו בהצגת ההסכם לפניו, ולהסכם כמו שהוא, הוא מתנגד.

ולגופה של ההאשמה, גם אני, גם חבריי וגם רבותיי לא הפעלנו מעולם שום לחץ או איום ח"ו כלפי שום ת"ח שימנע מלהביע דעתו. ואם כוונתו לדברי ביקורת או אפילו לכרוזים כדוגמת הכרוז ממנו התחיל הדיון, מלבד מה שלא היה עולה על הדעת שנבקר את הגרז"נ, הרי יש לומר לרב סתיו: קשוט עצמך תחילה, שכן הוא עצמו במאמר זה כותב שכל מי שלא חושב כמוהו עיניו עצומות ולבו אטום, ומי שמעז גם להביע בפומבי את אי הסכמתו מושמץ על ידו כמאיים על ת"ח.

אך חמור יותר הוא יחסו המזלזל של הרב סתיו אל הגרז"נ גולדברג כפחדן שאינו רוצה להביע את דעת תורתו מחשש שמא יבקרו אותו (וגם כטיפש שאינו יודע ששיעור מוקלט עשוי להתפרסם…).

אכן צריך לברר מהו היחס הנכון לגדולי ישראל, וחיוניותם בהכרעת ההלכה. קודם כל צריך כל אחד לברר לעצמו את יחסו לתורה ולהלכה, האם ההלכה היא מערכת חוקים המוטלים עלינו כעול וגורמים לנו או לאחרים קשיים במהלך החיים, וממילא כל מי שמוצא פתרונות איך "להסתדר עם ההלכה" ולמזער את הקשיים הרי זה משובח, או שאנו מאמינים שההלכה היא דבר ה' המישר את אורחותינו "לטוב לנו כל הימים", ולכן מטרתנו אינה "להסתדר איתה", אלא להקשיב לה בלב חפץ ולקבל את הדרכתה גם כשיש קושי, גדול ככל שיהיה.

כמובן ההלכה עצמה מכירה במצוקות האנושיות כגורם שיש להתחשב בו ולהקל כפי האפשר, ו"משום עיגונא אקילו בה רבנן". אך כשזה נובע מתוך הקשבה להלכה עצמה – עומדת מול זה גם החומרה הנוראה של איסור אשת איש, וההכרה הברורה שהתרת אשה בגט שאינו כשר היא אסון נורא לא פחות מכל המצוקות הקשות של עגינות, ומכאן גודל האחריות של הפוסק שלא להחמיר במקום שצריך להקל, אך גם לא להקל במקום שצריך להחמיר.

וכך אנו מוצאים מאות פעמים בספרי השו"ת של גדולי הפוסקים שהתיגעו בלי גבול למצוא היתר לעגונות, אך מתנים הם את ההיתר בכך שיסכימו לו עוד גדולים, מכובד האחריות בפסיקה זו. פעמים גם נמצא בפוסקים שהתירו רק באופן פרטי ולא הסכימו להוראת היתר כללית, מתוך אחריות שלא תיווצר פרצה בקדושת המשפחה בישראל, וכן מקרים שהתירו בדיעבד אך לא לכתחילה וכד'.

במקרים אלו אם מטרתנו היא למצוא פתרונות ש"יסתדרו עם ההלכה" – הרי מצאנו את הפרצה, ויכולים אנו לסמוך עליה, שהרי לא יוכלו לומר שזה ממש אסור, שכן יש מצבים שהתירו. אך אם אנו רוצים להקשיב להלכה באמת – נלך לאור הדרכותיה בשלמות בלי התחכמות. (ובמסכת ברכות דף ס"ג יש דוגמא לדבר שמותר לכתחילה בשעת הדחק, אך כשעשוהו שלא בשעת הדחק הגמרא מכנה אותו "כפירה באלוקי ישראל").

לאור זאת יש לבחון גם את נושא הציות לגדולי ישראל. יחסנו לגדולי ישראל אינו נובע רק ממומחיותם הרבה בבקיאות ובעמקות בכל התורה, שמתוך כך הם גם יודעים לשקול את המשקל הנכון של הצדדים השונים בכל שאלה ובעיה. אנו מאמינים שהתורה מן השמים היא, שמימית ואלוקית, והיותה נלמדת ומובנת על ידינו "היא אחת הנפלאות הגדולות למעלה מכל סדרי הטבע" (עולת ראיה עמ' ס'), ולכן זקוקים אנו לסיעתא דשמיא על מנת לכוון לרצון נותן התורה, וסיעתא דשמיא זו מופיעה על חכמי התורה המוסרים נפשם על לימודה לילות כימים. אלו הם "מרנן ורבנן חבורתא קדישתא" אשר אנו מתפללים עליהם ועל תלמידיהם בכל עת. ושוב, אם מטרתנו היא "להסתדר עם ההלכה" – נריץ אנחנו את העגלה (כמובן מתוך כוונות טובות באמת לפתור מצוקות וקשיים), ונסתפק בהסכמה בדיעבד ובחצי פה מגדולי ישראל, אך אם אנו חפצים להקשיב להלכה באמת- עלינו ללכת מלכתחילה אל גדולי ישראל, שבאמת הם כואבים את המצוקות לא פחות מאיתנו, ולעשות הכל רק על פי הדרכתם.

מי שאינו מסכים לעקרונות אלו – דבריי אינם רלוונטיים לגביו, אך למי שמסכים – דומני שעל "צהר" מוטלת חובת ההוכחה שאכן הם חפצים בהקשבה אמיתית לגדולי ישראל, שכן עד עתה נראה שיחסם אליהם הוא "השתמש וזרוק".

לדוגמא: במשך שנים הם השתמשו בשמו של הגאון הרב יעקב אריאל והציגו אותו כמורה דרכם. לאור זאת היינו מצפים שכשהוצגה מועמדותו לכהונת הרב הראשי הם יפעלו למענו בכל הכוח. במקום זאת הם הפנו אליו כתף קרה, ומאז והלאה, כיוון שאינם יכולים עוד להשתמש בשמו – דעתו כלל אינה מעניינת אותם, יש להם כבר גדול חדש להשתמש בשמו, וכך הקימו את בית הדין הפרטי לגיור למרות התנגדותו החריפה של הרב אריאל (ושל כל גדולי ישראל מכל החוגים מלבד הרב רבינוביץ').

לא זו הדרך. בנין התורה בישראל יבנה רק ע"י רבנן ותלמידיהון, בהקשבה נאמנה לגדולי ישראל והדרכתם.