המוזיקאי והשחקן שחר טבוך משיק היום (ראשון) את אלבומו החדש "תעני דחוף!", שמרגיש כמו מסיבת פופ קפסולת-זמן מושלמת. האלבום מצליח לחבר בצורה אורגנית לחלוטין בין הנוסטלגיה של תחילת שנות האלפיים לבין הוויב האנרגטי של דור ה-Z.
"לזה בדיוק שאפתי", מספר טבוך על הבחירות המוזיקליות באלבום. "אני בתור בן אדם גדלתי על פופ של בריטני, ביונסה ושירי מימון – מוזיקה שהיינו שומעים במשפחה כשמנקים את הבית. אבל במקביל, גדלתי בבית שאבא שלי מאוד אהב בו מוזיקה מזרחית. שמענו להקת חמסה, שרית חדד, עופר לוי ושלומי סרנגה. בהתחלה, כילד שלומד ג'אז בקונסרבטוריון, הרגשתי סוג של בושה. אבל אז הבנתי שהשילוב בין העולמות האלה הוא ה-R&B, וזכיתי ממש לשלב אותם יחד ולהיות גאה בזה".
האלבום החדש עמוס בקטעי מעבר אישיים ("סקיטים") המקשרים בין השירים – טרנד שכמעט נעלם מנוף הפופ המקומי והיה נפוץ בעבר באלבומי פופ של סוף ה-90 ותחילת שנות האלפיים. "החלום שלי הוא להחזיר את הטרנד הזה", הוא מסביר, "יש באלבום דילמות שלי לגבי חתונה, תקציב, שיחה עם אמא שלי על הצעת נישואין ודברים מצחיקים. קטעי המעבר האלה הם כמו שליף למאזין, הם נותנים את ההקשר ומספרים את הסיפור המלא".
טבוך הביא לאלבום רשימת אורחות מרשימה במיוחד – מעדן גולן ונטה ברזילי, ועד רוני דלומי ואמה אלפי. למרות הלו"ז הצפוף, הוא מספר שהוא נשאר עם רגליים על הקרקע וממשיך לחלום על השותף הבא: "מהבוקר לא יצאתי מהספה, אני כל היום שולח לאנשים לינקים ושואל לשלומם. יש לי עוד חלום גדול לעבוד עם בר מהפשוטע, בעזרת ה'".
"אבא אוהב את כל הילדים שלו"
לצד הלהיטים הקצביים והצבעוניים כמו "טוק טו מי" או "סוויץ'" מהפסטיגל, הרצועה שתופסת את תשומת הלב המרכזית ומסתמנת כלב הפועם של האלבום היא דווקא שיר ההודיה האמוני "תודה השם", דואט מרגש עם שיר זוארץ.
בתוך אלבום פופ מובהק, הבחירה להכניס שיר כזה אינה מובנת מאליה, אך עבור טבוך מדובר בלב העניין: "השיר הזה הוא הכי שונה, אבל הוא הכי קרוב אליי. אני מרגיש שבלי השיר הזה – לא היו קורים כל הדברים האחרים באלבום. אני לא יכול שלא לעשות שיר, לא לתת מעצמי ולא לומר לו תודה. באמת על כל דבר קטן מגיע לקב"ה תודה. אני מרגיש איזו זכות זו להיות במקום שלנו, שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, מספרים סיפור ויש לנו שליחות. זה הדבר הכי חשוב".
זו לא הפעם הראשונה שטבוך משלב בין העולמות, וכאן אנחנו מגיעים לנקודה רגישה במיוחד. בלהיט הקודם שלו, "טוק טו מי", בחר טבוך לשלב את ברכת "בורא פרי העץ" בתוך קליפ עמוס ברמיזות מיניות בוטות. המהלך הזה עורר בזמנו סערה וביקורת נוקבת מצד כותב שורות אלו, על השימוש המורכב במקורות ובקדושה בהקשר כזה. במהלך הראיון, טבוך לא התחמק, התייחס ישירות לביקורת שהפניתי כלפיו, ושיתף בכנות יוצאת דופן: "אני הלכתי עם הביקורת הזו שנתת לי כמה ימים", הוא הודה.
"אני מקבל הערות ואני מקבל דברים", משתף טבוך בכנות, "פעם אחת ירדתי באוטובוס ומישהו אמר לי 'אמן תמות'. אבל מצד שני אני עושה מה שאני יכול לעשות. אני יודע שאבא אוהב את כל הילדים שלו. גם אם קשה לי עם איך שאני, וגם אם אני מקבל הערות – זה חלק מהשליחות שלי. אין לי אפשרות להיות משהו אחר, ואני לא אוותר להיות ילד של הקב"ה. העולם הוא לא שחור או לבן. אם מישהו חושב שדבר מסוים הוא איסור, אני מקבל את זה, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לקיים ולקבל מצוות אחרות. בסוף, אנחנו בני אדם והעולם מורכב".
טבוך מבקש להביע הערכה גם למי שסללו את הדרך לפניו: "אם הראל סקעת, רן דנקר או דנה אינטרנשיונל לא היו עושים את המהלכים האמיצים שלהם בזמנם, לא הייתי יכול להביע את עצמי היום ככה, ואני מלא בהערכה אליהם".
"אנחנו רוצים לשים את הקב"ה במרכז"
בעוד שהעבודה על אלבומו הקודם התרחשה עוד לפני אירועי ה-7 באוקטובר, כשטבוך היה במקום אחר בחייו – ללא זוגיות ומגורים בבית ההורים ברמת עמידר – האלבום הנוכחי נולד כולו בתוך המציאות המורכבת שאחרי השבת השחורה. טבוך מספר כי המציאות הישראלית המדממת טלטלה וביגרה אותו מאוד, מה שהוביל אותו לחפש עוד יותר את השותפות, ה"ביחד" והחיבור לעם, דבר שמתבטא היטב בכמות הדואטים הגדולה באלבום (ביניהם עם גל ג'ומה, רוני דלומי ונטע ברזילי).
"אין משהו יותר מחזק מלעשות דואט – כי קשה להיות לבד. חווינו המון דברים ביחד כעם בתקופה האחרונה", מסביר טבוך את הבחירה לארח כל כך הרבה אמנים דווקא עכשיו. "מעבר לזה, דואט עושה טוב לאגו כי הוא גורם לך להרכין את הראש ולהבין שזה לא רק אתה. בסוף, אני מקווה שלא יעלה לי בחיים, כי מי אני בכלל? השותפות הזו רק עוזרת לי להבין שאני חלק ממערכת הרבה יותר גדולה".
לצד המוזיקה, טבוך מנהל קריירת משחק ענפה, אך מודה שהבחירה להביע עמדות ברורות ולא להסתיר את מי שהוא גובה לעיתים מחיר מקצועי: "במשחק אתה מחויב להיות סוג של זיקית. מפעם לפעם אני קצת פחות לוקח מקום, כי ככל שאתה מביע דעה ואומר מי אתה – אתה כבר פחות 'חלק חלק', ולפעמים זה משפיע ומוריד את כמות האודישנים שמקבלים. אבל בסוף, אם אתה עושה אודישן טוב – אתה תצליח. הכל עניין של תקופות".
כששאלתי אותו איך הוא מיישב את הפער הזה בתוכו היום, ומהי השורה התחתונה שמסכמת את מי שהוא, שחר סגר את המעגל וחזר ישירות לאותה ביקורת מדוברת: "בסוף, אנחנו רוצים לשים את הקב"ה במרכז כדי להאדיר, ואני לומד את זה על בשרי בכל יום ויום". עם אמונה יוקדת, רצון אמיתי ללמוד, ושירים שמחברים קצוות בתוך החברה הישראלית – נראה שטבוך לא מתכוון להפסיק לנסות.
תגובות