הבדיחה הישנה מספרת על יהודי שנקלע לאי בודד ובנה שם שני בתי כנסת: אחד להתפלל בו, והשני - "כף רגלי לא תדרוך בו לעולם!"
הבדיחה הזו משקפת עדיין את אחד המאפיינים הבולטים בעם היהודי: תרבות המחלוקת. מחלוקת אינה תקלה – היא מנוע. היא לא באג – היא מערכת הפעלה של העם שהצמיח יצירות מופת שבראשון התלמוד. מערכת ההפעלה עדיין עובדת אבל לפעמים אובדת חוברת ההדרכה למשתמש.
המחלוקת היא אומנות
בתרבות היהודית המחלוקת היא אומנות. תתבוננו בדף גמרא: מסביב לטקסט שבמרכז - רש"י, תוספות ופרשנים נוספים. כולם מתווכחים עם כולם בכבוד, ומעל מרחפות שתי מילים שמיימיות: "לשם שמיים". בית הלל ובית שמאי, אביי ורבא, רב ושמואל, שמעיה ואבטליון, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי עקיבא ורבי ישמעאל מתנצחים כדי להגיע לליבונם של רעיון, של הלכה, של מנהג.
הדימוי היפה ביותר למחלוקת כזו הוא "החברותא": שני חברים שיושבים זה מול זה, מעלים רעיונות, מגלגלים תובנות, מטיחים טענות - ובסוף הלימוד לוחצים ידיים או מתחבקים, פיזית או בעיניהם. המטרה לא היתה להביס יריב אלא לזקק את האמת ההלכתית. היה להם מאבק משותף, בטעות המשותפת לרבים מאז ועד עתה: המחשבה שרק אצל כול מאיתנו נמצאת האמת כולה.
עו"ד בני דון יחייא בפודקאסטאויבער חוכמעס
בית הלל ובית שמאי נחלקו כדי להבהיר אמת, לא להבעיר אש
הגמרא (במסכת קידושין דף ל' עמוד ב') מבטאת תפיסה זו בתיאור נפלא: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה." ובדימוי בן ימינו: החברותא יושבים מול לוח שחמט של דעות, כול אחד שואף להגיע למט המנצח, אבל הם משחקים באותה לוח.
ההבדל המהותי בין העידנים הוא בהקשבה לשני ובכיבוד דעתו. במסכת עירובין (דף י"ג עמוד ב') מסבירים שההלכה נקבעה כבית הלל, בכול מקום שבו נחלקו עם בית שמאי, "מפני שנוחים ועלובים (צנועים) היו... ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם."
הקדמת דברי המתנגד משקפת ענווה: בית הלל ובית שמאי נחלקו כדי להבהיר אמת, לא להבעיר אש. בהקדמת דברי בית שמאי הם הראו שהם מכבדים את בר הפלוגתא שלהם ורואים בדעתו דעה לגיטימית שראויה להישמע.
מסכת עירובין (דף י"ד עמוד ב') מספרת עוד כי 13 שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל בהלכה. כול צד טען שעל ההלכה להיקבע לפי דעתו, עד שיצאה בת קול משמיים: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". שתי הדעות משקפות אמת, אף שהן מנוגדות.
דברי המפסיד בוויכוח נשמרים בחרדת קודש
הרב יהונתן זקס כתב שהתלמוד הוא כנראה הטקסט הדתי היחיד בעולם שבו דברי המפסיד בוויכוח נשמרים באותה חרדת קודש כמו דברי המנצח. הוא הוסיף שהאמת גדולה מכדי שאדם אחד או זרם אחד יכילו את כולה, ואנו זקוקים לקולות השונים כדי לקבל תמונה מלאה.
ברי הפלוגתא של היום, לא פעם אינם מקשיבים כדי להבין את זולתם. הם מאזינים בחצי אוזן בעת שהגלגלים מנסחים כבר את תגובת הנגד. זה לא דיאלוג: אלה שני מונולוגים שמחכים באפס סבלנות לתורם.
אם בבית המדרש השאלה היתה "מה נכון", בבית המדרס דהיום השאלה היא "למה מי אתה בכלל?" בחלק מהמחלוקות, הצד השני אינו טועה - וזה בסדר - אלא "בוגד", "מחריב", "פשיסט". ממחלוקת של "שניים אוחזין בטלית" ל"שניים אוחזין בצוואר".
המוצא אינו בהשתקת המחלוקות. הוא טמון בהחזרת הכבוד ההדדי. להתווכח בלהט אבל בלא לצרוב. לנצח בטיעון ולא בהשפלה. לזכור שהצד השני, גם כשהוא טועה לחלוטין, עדיין אוחז בקצה האחר של אותה טלית.
ואולי יום אחד היהודי באי הבודד יתפלל בשני בתי הכנסת.
==
בני דון-יחייא הוא עורך דין לדיני ירושה ומשפחה. ספרו ה-17, "תורת דיני הירושה", יצא לאור באחרונה.
תגובות