באולם "מוזיאון תל אביב" הישן, הדרמה בשיאה. השעון מראה על השעה 16:00, ודוד בן גוריון עומד להכריז על הקמת מדינת ישראל. אך בעוד עיני העולם נשואות אל הבמה, ליאוני ברגר בוחרת להפנות את הזרקור אל הזוויות החשוכות יותר, אלו שלא נכנסו לספרי הלימוד היבשים. שם, בעמדת שידור מאולתרת שהוצבה בלית ברירה ליד השירותים, עומדת ריטה פרסיץ, השדרנית שהעבירה לעם את רגע ההולדת, כשהיא מקבלת פתקים חטופים דרך הקהל כדי לדעת מה קורה באולם.
"זה מה שהדליק לי את הדמיון," מספרת ליאוני בראיון מיוחד לכבוד יום העצמאות. "הטקס הכי חשוב בתולדות המדינה ארך חצי שעה בדיוק, ודרך העיניים של ריטה, אני מביאה לבמה ארבע נשים נוספות שהיו חלק בלתי נפרד מהפסיפס הזה."
ריקוד מסוכן וטיסה ללא חזור
ההצגה של ליאוני היא מסע בזמן בין השנים 1945 ל-1948. היא לא רק מגלמת את הדמויות, היא חיה את הדילמות שלהן. בין הגיבורות נמצאת שרה גולדשמיט, לוחמת אצ"ל שסרקה את מלון המלך דוד לפני הפיצוץ המפורסם. "היא יצאה ל'דייט' עם קצין בריטי, רקדה איתו בלי לדעת מילה באנגלית, ותוך כדי הסיבובים חיפשה בעיניים פתחי מילוט," מתארת ליאוני את המתח.
לצידה עולה דמותה של זוהרה לביטוב, לוחמת הפלמ"ח האגדית, האישה היחידה מבין 44 לוחמים במבצע ליל הגשרים. ליאוני מביאה לבמה את השכול והאהבה של זוהרה לעמיחי קלינגר, אהבה שנגדעה בקרב. זוהרה עצמה לא זכתה לראות את המדינה צומחת; היא נהרגה בתאונת מטוס באוגוסט 48', רגע אחרי ההכרזה.
הכריזמה של עדה והכפייה של גולדה
אחת הדמויות המרתקות בהצגה היא עדה סרני, שיצאה לאיטליה בעקבות בעלה אנצו וגילתה שם את ייעודה כמפקדת המוסד לעלייה ב'. "היא לא האמינה בשוחד," מספרת ליאוני בהערצה, "היא פשוט אמרה לקצינים האיטלקים את האמת: 'אתם לא רוצים את היהודים פה, אני רוצה להוציא אותם. בואו נעזור אחד לשני'.
עדה סירני וראש ממשלת איטליהצילום: באדיבות חיים קונפינוהיא הפגינה תושייה מדהימה כששיקרה לרשויות שהאונייה הבלתי-לגאלית היא בכלל סט צילומים לסרט קולנוע."
וכמובן, ישנה גולדה מאיר. לא "האם הלאומית" המבוגרת, אלא גולדה הצעירה שמתחפשת לאישה ערבייה כדי להיפגש בחשאי עם המלך עבדאללה, ויוצאת למסע גיוס כספים נואש בארצות הברית כדי לממן את המלחמה שכולם ידעו שעומדת בפתח.
מחיר השליחות: אז והיום
כששואלים את ליאוני על ההבדל בין גבורת הנשים אז להיום, היא מזהה חוט מקשר של הקרבה, אך גם מחיר ייחודי. "החברה אז לא הסתכלה עליהן בגאווה מיידית. אישה שעזבה ילדים ונסעה לשליחות בחו"ל נתפסה אחרת מגבר. הן היו צריכות להוכיח את עצמן פי כמה."
לדבריה, הנשים הללו לא ראו את עצמן כ"פמיניסטיות" במובן המודרני. "הן פשוט ראו צורך וקמו למלא אותו. הן לא חשבו על שלטי חוצות או תהילה. זה היה 'כאן ועכשיו' כי לא הייתה ברירה אחרת".
מתוך ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומיתצילום: בוריס כרמימהייטק לבמה: השראה מרפאל
המעבר של ליאוני לעולם המשחק במשרה מלאה לא היה מובן מאליו. עד לא מזמן היא עבדה ב"רפאל", מקום שבו פגשה יומיום אנשים שעושים דברים שגדולים מהם. "יש קשר ישיר בין היצירתיות הביטחונית של רפאל, כמו בכיפת ברזל, לבין הנשים בהצגה שלי. בשני המקרים מדובר באנשים שמחפשים פתרונות בלתי אפשריים במציאות של חיים או מוות."
ביום העצמאות הזה, כשלבנו פועם עם "הלביאות" של דורנו, ההצגה של ליאוני ברגר מזכירה לנו שה-DNA של הגבורה הנשית תמיד היה כאן – מהרדיו שליד השירותים ועד לקוקפיט ולשדה הקרב של היום.
תגובות