הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אסף ברנשטיין על "החוב"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

"החוב" הוא מותחן ריגול העוקב אחר רחל, סוכנת מוסד צעירה שהשתתפה בשנות ה־60 במבצע ללכידת פושע נאצי. כשהמבצע משתבש והפושע מצליח להימלט, חבריה מחליטים לזייף את מותו ולחזור לארץ כגיבורים, תוך שהם קוברים סוד שירדוף אותם.
שלושים וחמש שנים לאחר מכן, הפושע מופיע לפתע באוקראינה, ורחל נאלצת להתמודד עם העבר ולצאת למשימה שתחשוף את האמת.
תמיד אהבתי סרטי ז'אנר – בעיניי זו הדרך הכי טובה לדבר על נושאים טעונים. השואה הייתה כמובן נוכחת, וגם הרעיון של צייד נאצים. זה היה ניסיון לעשות מותחן ריגול ישראלי מקורי. בסוף הבנתי שהמפתח האמיתי הוא לא המבצע, אלא השקר – גיבורים שמקבלים הזדמנות שנייה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

בערך חודש, אבל קדמה לזה לפחות שנה של בניית אאוטליין ותחקיר עמוק, כולל ראיונות עם ציידי נאצים של המוסד.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

היו לי שלושה תסריטים והגשתי אותם יחד לקרנות, מתוך הבנה שהתחרות קשה מאוד. חשבתי שאם יהיו לי כמה תסריטים טובים אולי אחד יצליח. בסוף זה קרה – אחד הגיע לקו הסיום על חשבון האחרים.
בתחילת הדרך לפעמים צריך להיות קיצוני – זו הדרך היחידה לפרוץ.
אמיר מן: "להיכנס לפאודה זה להיכנס למכונית שכבר נוסעת"

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

זה אושר גדול. העבודה עם שחקנים היא תהליך יצירתי ומפרה מאוד.
הדמות פתאום מקבלת חיים משל עצמה, ונוצר פער מעניין בין מה שכתוב לבין מה שהשחקן מביא.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

כבר מגיל 4 ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הפעם הראשונה שחוויתי את הקסם הייתה כשאמא שלי לקחה אותי לקולנוע בהרצליה.
ידעתי שאני חייב להיות חלק מהעולם הזה.
בשבוע הראשון של הצילומים של "החוב" סבלתי מלחץ ומחלומות שהתנפצו. ואז אמרתי לעצמי – אם אני לא נהנה, אין בזה טעם.
מאז השתחררתי. היום אין יום שאני לא מאושר על הסט. מבחינתי אין מקום יפה מזה בעולם.

אסף ברנשטייןצילום: אודי גורן

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

זה קשה מאוד. הצפייה בקאט הראשון היא חוויה לא פשוטה בכלל.
זה מרגיש כמו הדבר הכי גרוע שעשית.
צריך להבין שהסרט "מת" וחוזר לחיים כמה פעמים:
הוא חי בתסריט, מת על הסט, חי בחומרי הגלם, מת בעריכה, וחוזר לחיים שוב בסוף.
זה חלק מהתהליך – אבל זה דורש אמונה של הבמאי.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זו חוויה מאוד לא נעימה. הכל מוגדל.
הפוקוס שלך עובר מהסרט לקהל – כל תזוזה, כל טלפון, כל יציאה לשירותים מרגישה דרמטית.
אתה מבין מה עובד ומה לא – ואין לאן לברוח.
אני אישית לא אוהב את זה.
יובל יפת: "הצלחתי להגיד לא לפאודה, כי הייתי עסוק ביהלומים"

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

שמעתי שהארווי ויינשטיין התאכזב שלא קיבל את זכויות הרימייק לסרט.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

התחושה שגדלתי איתה – שיש הרבה שקרים שהתקבלו כאמיתות, גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

אחרי הסרט הזה יכולתי לומר שאני באמת במאי – שזה לא רק מה שאני רוצה לעשות, אלא מה שאני עושה.
ההבנה הזאת נתנה לי שקט נפשי גדול.