פתאום כולם נזכרים במוסר. פתאום "והדרת פני זקן" הפך לערך עליון, וחסימת רכב נתפסת כמעשה אלים ובלתי נסלח. גלי הזעזוע שמציפים את האולפנים ואת הרשתות החברתיות בעקבות המפגש בין פעיל הימין מרדכי דוד לנשיא העליון בדימוס אהרון ברק, היו יכולים להיות משכנעים, לולא הזיכרון הקצר של אלו שמפיצים אותם.

הזיכרון הסלקטיבי של המחאה

היכן היו כל המזדעזעים בשלוש השנים האחרונות? איפה היה הגינוי המוסרי כשהשר יצחק וסרלאוף תיאר בנאום מצמרר בכנסת כיצד מפגינים צעקו על אביו המנוח בתוך חדר המיון בבית החולים, כשהוא מחובר לאינפוזיה? האם אז מישהו מהשמאל עצר לשאול אם זה ראוי לבזות אדם חולה בשל מעשי בנו?

היכן היה הזעזוע כשילדיו של השר עמיחי שיקלי ספגו קללות והטרדות, או כשמפגינים עקבו אחרי נשותיהם של שרים עם ילדים קטנים בדרכן לגן? בשלוש השנים האחרונות ראינו חסימות כבישים יומיומיות, הצתת מדורות בנתיבי איילון, ואכיפה בררנית שנתנה לגיטימציה מלאה לשיבוש הסדר הציבורי תחת הכותרת של "דמוקרטיה".

פוזיציה במקום עקרונות

הבעיה בסיפור הזה היא לא המחאה עצמה, אלא הפוזיציה. כשמפגיני השמאל צרים על מספרה בתל אביב כשרעיית ראש הממשלה בתוכה, זה "חופש הביטוי". כשחוסמים שרים בדרכם לאירועים רפואיים או משפחתיים, זה "מאבק על דמותה של המדינה". אבל ברגע שהכלים הללו מופנים כלפי "האדמו"ר החילוני" של מערכת המשפט, פתאום נזכרים שמדובר באדם מבוגר ושחסימת רכב היא מעשה פסול.

אי אפשר לנרמל את האנרכיה ואת הפגיעה בפרטיות של מחנה אחד במשך שנים, ואז לצפות שהצד השני ימשיך להגיש את הלחי השנייה. כשהיועצת המשפטית לממשלה ובתי המשפט קבעו שוב ושוב ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", הם אלו שסללו את הדרך למראות שראינו השבוע.

החוזה הופר מזמן

השר וסרלאוף קרא בנאומו אמש ל"חוזה חדש"  להפסיק לצרוח כמו בהמות ולחזור לכבוד הדדי. אבל חוזה חייב להיות דו-צדדי. אי אפשר לדרוש מהימין לנהוג בכפפות של משי בזמן שהשמאל שורף את המועדון.

הזעקה הנוכחית של השמאל אינה זעקה מוסרית; היא זעקה של מי שהתרגל שרק לו מותר. אם אתם רוצים שאהרון ברק לא ייחסם ברכבו, תתחילו בלהוקיע את אלו שרודפים נבחרות ציבור בדרכן למקלט או מבזים הורים שכולים בבתי עלמין. עד שזה לא יקרה, הזעזוע שלכם הוא לא יותר מצביעות טהורה.

=======

גיא עזרא הוא עורך המשנה של אתר 'סרוגים'