"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: שלום הגר על "מתחת לצל של השמש"

הסרט הראשון שלך. על מה הוא ואיך הוא נולד?

חלק משמעותי מההשכלה הקולנועית שלי אני חייב ל"אימפריה של קולנוע" ול'וידאו חן' שהיה להם סניף בשכונת בית הכרם בירושלים. ראיתי שם סרטים שאי אפשר היה לראות בקולנוע.

את הסרטים של אימפריה אפשר היה למצוא בסופר ליד הפירות והירקות. אחד הסרטים הראשונים שהם הביאו היה 'שובו של הג'דיי'. ב'וידאו חן' היו מאות סרטים מכל הז'אנרים האפשריים. אני בעיקר אהבתי סרטים קלאסיים הוליוודים.

היו שני מדפים לקלטות קטנות BETA ושאר המדפים לקלטות גדולות VHS. לנו היה וידאו אקאי של VHS ואחרי כמה חודשים נשארו רק הקלטות של הVHS הBETA נעלמו לגמרי. ראיתי מאות סרטים. היה לנו מנוי חודשי שהיה נגמר תוך שבוע ואבא שלי היה מחדש אותו. ראיתי גם סרטים בקולנוע.

בקולנוע כפיר ראיתי את 'ספיחס'. באדיסון ראיתי את 'רוקי 4'. במיטשל ראיתי את 'אמדאוס'. בעדן ראיתי את 'הפיתוי האחרון של ישו' (ברחתי עם חבר מסדר ערב בישיבה התיכונית בה למדתי כדי לראות את הסרט). בבית אגרון (שם היה ממוקם סינמטק ירושלים) ראיתי את 'בלייד ראנר' 'החומה' ו'מונטי פייתון והגביע הקדוש'. במוזיאון ישראל ראיתי את 'ליידי איב' של פרסטון סטרג'ס ואת 'הלזאפופין' של ה. סי. פוטר. בסינמה 1 ראיתי שני סרטים בכרטיס אחד. סופרמן 2 וג'יימס בונד-'כדור הרעם'. הטעם שלי בסרטים התגבש במשך השנים ובמובן מסוים הוא לידי ביטוי בסרטים שאני עושה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

את הדראפט הראשון כתבתי בחודש והוא היה נורא. היה לי דד ליין כדי לקבל כסף לפיתוח. זה היה דראפט עם עלילה שונה. הילד היה הגיבור והדמות של האבא הופיעה רק בשליש האחרון. תוך כדי הכתיבה ראיתי שוב את הסרט 'פקד מושחת' (1992) של הבמאי אייבל פררה ואת הסדרה 'המגן' ובהשפעה ישירה החלטתי שבדראפט הבא האבא יהיה הגיבור. הדראפטים הבאים היו כבר יותר קרובים לסיפור שרציתי לספר ולקחה בערך שנה עד שהרגשתי די מרוצה.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

קודם כל הדפסתי אותו. יש משהו מענג בלהחזיק את הדפים הכתובים. חיפשתי מפיק שיאהב אותי ואת התסריט. אחרי הרבה גלגולים והרבה מפיקים שלא התחברו לתסריט הגעתי להלל רוזמן מפיק מדהים והתחלנו להגיש לקרנות. בזמן שחיכינו לתשובות ולכסף עשינו יחד סרט קצר. לבסוף חברת ההפקה שלו נסגרה והייתי צריך לצאת שוב לחפש מפיק.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

אני אוהב את כל הדמויות שלי ומחכה לרגע שבו השחקן יהפוך לדמות ואז כשיש לי שאלה שקשורה לדמות אני פשוט מתייעץ עם הדמות ומקבל תשובה ישירה.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

כשאני מגיע לצילומים אני משתדל כמה שפחות להפריע. לתת לכולם לעשות את העבודה שלהם. בימים הראשונים לצילומים אני מתאמץ לאכול ארוחת בוקר עם כולם בדרך כלל הבטן שלי כל כך מכווצת שאני בקושי יכול לאכול. אחרי כמה ימים הכיווץ קצת משתחרר ואני מתחיל גם קצת ליהנות.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

אני מאוד ריאליסטי ואין פער גדול בציפיות. אני יודע שמחכה לי עבודה ארוכה קשה ושאני נכנס לרכבת הרים רגשית. אני משתדל לשכוח מה אהבתי ולא אהבתי בכל טייק בזמן הצילומים ולתת לחומרים להציף אותי מחדש.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

כיף עצום. בשביל זה הכול היה שווה. אני אוהב את התחושה שכולם יחד בחושך חווים חוויה שאני חלק מהיצירה שלה.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

ב2015 עשיתי סרט בשם 'יונה המינקת' (עם הלל רוזמן). לפני שסיימנו את העריכה עשינו הקרנה פנימית רק המפיקים ואני. אחרי ההקרנה אחת המפיקות השותפות לסרט אמרה לי שסצנת המין בסרט מגעילה. כמה שבועות אחר כך הסרט השתתף בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ומבקר הקולנוע אורי קליין כתב לי 'הסצנה בין הבעל לאשתו שסותמת את אפה היא אחת מסצנות המין המטלטלות ביותר שראיתי בקולנוע'. גם על הסרט הזה קבלתי ביקורות מכל הסוגים. בעיניי זה מעולה. אני חושב שזה טוב שהסרט מעורר רגשות אפילו רגשות קיצוניים ושלא נשארים אליו אדישים.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

עניין אותי לעסוק בשאלה מה עושה אדם שהמציאות החברתית והמוסרית סביבו קורסת.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

התסריטים שכתבתי היו מיועדים לי כבמאי ולכן הכתיבה שלי אם אני מנתח אותה, הייתה כתיבה של במאי ולא של תסריטאי. פחות עניין אותי להתעסק במבנה סיפורי או קונפליקט או נקודת מפנה. הכתיבה שלי הייתה אינטואיטיבית ופרקטית. אני משתדל בתסריטים שאני כותב היום לא לחשוב על עצמי כבמאי של התסריט ולתת לעצמי חופש ולזכור שסצנות ודיאלוגים משתנים ככל שאני מתקדם ואז אני גם נהנה מתהליך הכתיבה עצמו.