הדיון הציבורי על מערכת החינוך בישראל מתנהל כמעט תמיד מעל ראשם של האנשים שמחזיקים אותה בפועל. חוקרים, אנשי אקדמיה ומומחי מדיניות מתראיינים ללא הרף, מנתחים נתונים ומציעים רפורמות – אך קול אחד כמעט ואינו נשמע: קולם של המורים עצמם.

היעדרם אינו מקרי. הוא משקף ירידה מתמשכת במעמדם של אנשי החינוך, תהליך שקט אך מסוכן, שמחליש לא רק את המורים אלא את החברה כולה. מורה בישראל אינו נתפס עוד כסמכות מקצועית וכדמות חינוכית מרכזית, אלא כעוד חוליה במערכת כושלת שקל להטיל עליה אשמה.

ההשוואה לאנשי הקבע בצה״ל מאירה את התמונה. גם שם מתנהל שיח ציבורי המערער על הלגיטימיות של המשרתים: הם מוצגים כ״שודדי הקופה״ ולא פעם כמי שפועלים משיקולים אישיים ולא משליחות. התוצאה ידועה – אנשי קבע איכותיים, כאלה שיש להם אלטרנטיבות, עוזבים. מערכת שאינה מעניקה גיבוי וכבוד, מאבדת את הטובים שבה.

בחינוך התהליך עמוק ומתמשך עוד יותר. מורים עובדים תחת מתקפה יומיומית: תלונות, רגולציה מכבידה, חוסר גיבוי, ולעיתים אף השפלה פומבית. כל כשל חברתי או ערכי מוצמד אליהם, בעוד האחריות המערכתית והחברתית הרחבה נותרת מחוץ לשיח. בתוך מציאות כזו קשה לצפות ממורים להמשיך ולשאת על גבם שליחות חינוכית ארוכת טווח.

הזלזול מתבטא גם באופן שבו מדברים על חינוך. בכנסים, בפאנלים ובאולפנים יושבים כמעט תמיד מי שחוקרים את המערכת – לא מי שחיים אותה. מורים, שמכירים מקרוב את המורכבות האנושית, החברתית והערכית של הכיתה, אינם נתפסים כבעלי מעמד מספק כדי לנסח עמדה ציבורית. כולם מדברים על חינוך – אך כמעט לא מקשיבים למחנכים.

במקום הקשבה אמיתית, החברה מציעה מחוות. ביום המורה תוגש ארוחת בוקר לחדר המורים, ייכתבו ברכות נרגשות ויועלו פוסטים מרגשים. יש ערך לסמליות, אך אסור לטעות: עוגה אחת בשנה איננה כבוד. הערכה אמיתית נבחנת במבחן החיים.
כאשר הבן שלכם מתחתן – את מי תזמינו לומר שבע ברכות? לא רק את הר"מים משנות הישיבה, אלא גם את אותם מורים ומחנכים שעמדו לצידו בחטיבת הביניים, ששכבו עבורו על הגדר בימים שבהם היה נער חצוף, מבולבל ומאתגר.
וכאשר מתנהל דיון ציבורי על סוגיות חינוך, זהות או דתל״שיות – אל תרוצו רק לחוקרים ולראשי ישיבות. הביאו לשולחן גם את הקול מהשטח: המורים והגננות שבונים יום־יום את היסודות החינוכיים, ושקולם כמעט ואינו נשמע.

המחיר של השחיקה כבר מורגש. צעירים רבים, שאוהבים הוראה ורוצים לעבוד עם בני נוער, מוותרים על המקצוע לא בגלל היעדר שליחות – אלא בגלל היעדר מעמד. התחושה שמורה הוא מקצוע מוחלש, חשוף וחסר הגנה מרחיקה דווקא את האנשים שהמערכת זקוקה להם יותר מכול.

חברה שאינה מעריכה את אנשי החינוך שלה פוגעת בעתידה. היא גודעת את הענף שעליו היא יושבת: הענף שממנו אמורים לצמוח הדור הבא, הערכים הבאים והחוסן החברתי הבא. אם אנו רוצים חינוך טוב יותר, עלינו להתחיל בצעד הפשוט והקשה ביותר – להחזיר למורים את הכבוד.
לא ביום אחד בשנה. בכל יום.

ולך, הקורא או הקוראת שחלמת להשפיע ולחנך את הדור הבא – יש לך מקום. גיוון בתי הספר הקיימים כיום מאפשר לכל מורה למצוא את המכסה המתאימה לו: מקום שבו ניתן לבטא ערכים, יכולות ואישיות. כן, אפשר להיכנס לחינוך גם כקריירה שנייה, גם בחלקיות משרה ובמקביל לעבודה בהייטק. רבים כבר עשו זאת – והצליחו.

אביגיל בן ארי
רכזת הקהילות בארגון דור לחינוך דתי מאי״ר
ומורה לתנ״ך בתיכון דתי