יש כישלונות שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. יש אסונות שמחייבים חשבון נפש לאומי. השבעה באוקטובר הוא אחד מהם.

לא משנה איך נקרא לזה – ועדת חקירה ממלכתית, ממשלתית, מיוחדת או בכל שם אחר. גם ככה חלק מהעם יקבל את מה שהוועדה תגיד וחלק לא. אולי אפילו הכי טוב שתקום גם ועדת חקירה ממלכתית, גם ממשלתית וגם מיוחדת. שיחקרו את הממשלה, את הצבא, את השופטים, את הסרבנים, את המסיתים, את כולם. מה שחשוב הוא שזה יקרה. שנחקור. שנבין. שנפנים. ובעיקר – שנמנע את הפעם הבאה.

הקונספציה שקרסה

במשך שנים חיינו באשליה. האמנו שאפשר לנהל את העימות עם ארגון הטרור חמאס, להכיל אותו, לספק תמריצים כלכליים ולקנות שקט. הקונספציה הזאת התנפצה בבוקר שמחת תורה, כשאלפי מחבלים פרצו דרך הגדר והפכו את יישובי הדרום לזירת טבח.

איך קרה שהממסד הביטחוני, הצבאי והמדיני כולו האמין בתפיסה הזאת? מי קיבל את ההחלטות? על סמך אילו שיקולים? ואולי חשוב יותר – מי העלה קולות מתריעים והושתק? ואיך אנחנו עדיין משלימים עם שיתוף הפעולה עם תומכי הטרור של הרשות הפלסטינית?

הכישלון בהגנה על העוטף

כיצד יתכן שיישובים שלמים נותרו חסרי הגנה מספקת? שתושבים נאלצו להתמודד לבד, במשך שעות, מול גדודי מחבלים חמושים? שכוחות הצבא והמשטרה הגיעו מאוחר מדי, או בכלל לא הגיעו? מי החליט לייבש ולהקטין במשך שנים את זרוע היבשה?

יש כאן שאלות על קביעת סדרי עדיפויות, על הקצאת משאבים, על מנגנוני התרעה ותגובה. על כל אלה שצעקו שנים שהעוטף נטוש ולא נענו.

הכישלון המודיעיני

איך לא ראינו את זה מגיע? חמאס תכנן את המתקפה הזאת במשך חודשים, אולי שנים. היו אימונים, היו סימנים, היו אינדיקציות. והמודיעין הישראלי, שנחשב לאחד הטובים בעולם, פשוט התעלם, הוריד מהחשיבות ולא התכונן. זה לא סתם "תקלה". זה כישלון מובנה שצריך להבין את שורשיו. האם היו אזהרות שהתעלמו מהן? למה? האם הייתה התמקדות יתרה בזירות אחרות? האם הנחות היסוד היו שגויות מעיקרן?

הכסף הקטארי – חכמים בדיעבד

עכשיו כולנו חכמים. אבל היכן היו כל אלה שיודעים להאשים היום את ראש הממשלה נתניהו ב-2018, כשנתניהו ושותפיו הקואליציוניים אישרו, פעם אחר פעם, את הזרמת מיליוני הדולרים מקטאר לחמאס? איפה הם היו כשבנט ולפיד המשיכו את העברת הכסף, גם אם בתצורה אחרת?

היו אלה שהתריעו, כמובן. אבל רובם המכריע של נבחרי הציבור, אנשי הביטחון והתקשורת השלימו עם המדיניות הזאת. הם קיבלו את ההיגיון שזה "קונה שקט", ש"זה מונע משבר הומניטרי".

עכשיו אנחנו יודעים שכל דולר עזר לחמאס להתחמש, להתחפר ולהתכונן לטבח. מי נתן את האור הירוק? מי הביא את ההחלטה לממשלה? מי תמך? ומי התנגד ולא הקשיבו לו?

משפחת גולדין בהלוויה של הדר (צילום: אלון גלבוע)

השבעה באוקטובר – המחיר של הפקרת הדר ואורון

הדר גולדין ואורון שאול נהרגו בקרב במבצע צוק איתן ב-2014. גופותיהם הוחזקו על ידי חמאס במשך כעשור, וממשלות ישראל בחרו לא לדרוש מחיר אמיתי מחמאס על החזקת הגופות.

לא הייתה תגובה צבאית נחרצת. לא נעצרו העברות הכספים. לא נסגרו המעברים. המסר שישראל שלחה היה ברור: אפשר לשלם מחיר זול על רצח חיילים והחזקת גופות. חמאס קיבל את המסר.

למה זה חשוב עכשיו

הטענה שאי אפשר לחקור עכשיו כי אנחנו במלחמה כבר לא רלוונטית. המלחמה נגמרה. בלי להבין את העבר, אין עתיד. בלי חקירה יסודית, נחזור על אותן הטעויות. ובעיקר – בלי אחריות אישית, מי שכשל ימשיך להיכשל. כבר התחלנו לראות את זה בשטח עם כל המחלוקת סביב גורלם של המחבלים ש"תקועים" במנהרות ברפיח, ובחוסר תגובה משמעותית להפרות החוזרות והנשנות של חמאס.

חקירה היא לא נקמה. היא לא ציד מכשפות. היא כלי לאומי ללמידה, לתיקון ולהבטחה שהדברים הנוראים שקרו לא יקרו שוב. אנחנו חייבים לדעת מי החליט מה, מתי ולמה. אנחנו חייבים להבין איך מערכת שלמה כשלה. ואנחנו חייבים לוודא שהאחראיים לכישלון יישאו באחריות. לא למען העבר. למען העתיד.

אסיים בהערה קצרה: כדי לקבל אחריות, לא צריכים ועדת חקירה. כל אחד שחושב שיש לו אפילו חלק קטן בטבח השבעה באוקטובר, יכול פשוט להגיד שהוא אחראי, לעשות חשבון נפש אישי ולנסות לתקן את הטעויות שלו. נמאס מלשמוע פוליטיקאים שאומרים "נהיה הראשונים להתייצב לוועדת חקירה" בעודם מתחמקים מלענות האם יש גם להם אחריות. קחו אחריות. אחרי זה אפשר להתווכח.