תוכחה זהירה

בתחילת פרשתנו נראה שהתורה מנסה לבאר היכן נאמרו הדברים (דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב, אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". התורה מאריכה כאן מאוד ומביאה פרטים רבים על מנת לנסות לתאר לנו היכן המקום המדוייק בו נאמרו הדברים, ובכל זאת קשה להבין היכן המקום הזה נמצא.

מבאר כאן רש"י שכוונת הדברים מעט שונה מפשטם, דברי התורה אינם באים לתאר לנו מקום מסויים אלא משהו אחר. כותב רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל" וממשיך רש"י לבאר מהי התוכחה הסמויה שנימצאת בכל מקום: במדבר – "לא במדבר היו אלא בערבות מואב. ומהו במדבר? אלא בשביל שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו במדבר", בערבה – שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב". מול סוף – "על שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו המבלי אין קברים במצרים", ועוד בין פארן, ובין תפל, ולבן, וחצרות, ודי זהב, ועוד ועוד. משה כאן מוכיח את בני ישראל אך הוא אינו מעוניין לדבר אליהם בצורה חריפה ועל כן בוחר במילים רכות יותר, מדבר אליהם בצורה עקיפה, בראשי פרקים, כדי שלא יפגעו מדבריו.

ישנו סיפור המסופר על הרב שמואל אהרון יגלוביץ מהישוב הישן בירושלים. לאחר שהרב מהורודנא הלך לעולמו חיפשו רב שיחליפו ויאמר דברי כיבושין לפני תפילת 'כל נידרי' ביום כיפור, לשם כך פנו לרב שמואל אהרון יגלוביץ שהיה ידוע בדרשותיו. השיב הרב שהוא אינו מעוניין לדבר, וגם לאחר לחצים רבים ובקשות מרובות הוא נישאר בעמדתו ולא ניאות לדבר בפני הקהל בערב יום הכיפורים. כאשר הלך הרב לביתו שאלוהו מדוע לא הסכים לדבר, הרי ידוע לרב שהוא מסוגל לעורר את האנשים לתשובה? השיב הרב: ידוע לי שאני מסוגל לעורר את האנשים לתשובה, ולמרות זאת לא הסכמתי: בכל שנה הרב מהורודנא היה מדבר, השנה הוא נפטר, ואשתו תהיה למעלה בעזרת נשים, אם אני אדבר היא תזכר בדרשה שלו, תיזכר שהוא לא נימצא ועלולה להצטער ולהגיע לבכיה, משום כך וויתרתי. שאלו: הרב ויתר על הדרשה שתעורר אנשים רבים בתשובה רק משום שאישה אחת עלולה להצטער? השיב: כן, לא עושים מצוה על ידי עבירה, לא מקיימים מצות תוכחה על ידי כך שמעליבים משהו אחר, אפילו אם זה קורה ללא כוונה.

על כך נאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", אל תעבור על חטא בגלל מצוות התוכחה, על מה מדובר? על כך שאתה עלול בתוכחה להעליב ולפגוע בשני על כן באה התורה ומדריכה "ולא תישא עליו חטא", תזהר מאוד בצורת התוכחה שלא תחטא בה. מצד שני עם הזהירות הנדרשת למצווה זו יש חיוב לקיימה, ומי שאינו מוכיח נענש במקום עושה העבירה (שבת נד ע"ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו". אתה חייב להוכיח את כל מי שאתה מסוגל להוכיח, ועם זאת מוטל עליך לעשות זאת בצורה שלא תפגע.

הכנה להוכחה ועדינות

אמנם יש על כך קושיא, שהרי כאן דיבר משה ברמזים וראשי פרקים, אך בהמשך הפרשה אנו רואים שמשה מוכיח את בני ישראל בצורה ישירה ותקיפה (דברים א לב-לז): "ובדבר הזה אינכם מאמינם בד' אלהיכם, ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם, וישמע ד' את קול דבריכם ויקצף וישבע לאמר, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבתיכם… גם בי התאנף ד' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". מכאן נראה שאין למשה בעיה להוכיח בצורה תקיפה ובמילים קשות!

אלא שבאמת אין כאן קושיא, בתחילה משה התחיל את התוכחה בראשי פרקים לראות כיצד עם ישראל מגיב, האם הם מקבלים את התוכחה או לא, ולאחר שראה שהם מקבלים המשיך הלאה לפרטי התוכחה. דבר זה הוא סוד גדול גם בזוגיות, כאשר בני זוג רוצים להעיר זה לזה הם צריכים לפני כן לשאול את השני האם הוא בכלל מעוניין לדבר על כך או לא, ייתכן שבן הזוג כלל אינו מעוניין לדבר על כך, הוא אינו רוצה לשמוע את ההערה, ובמקרה כזה כלל לא שייך להוכיח, רק אם השני מוכן לדבר, יש סיכוי שהוא ישמע. כך גם נהג משה רבינו, בהתחלה שאל האם אתם מעוניינים לדבר על מה שקרה בעבר הירדן, בערבה, בהר וכו' ולאחר שקיבל את הסכמתם דיבר על כך.

אם כן, כאמור, לפני התוכחה יש צורך לבדוק האם השומע מוכן לכך. בנוסף לכך יש צורך לדעת כיצד לדבר עם כל אדם, וכיצד לדבר מול עם שלם. משה רבינו הוא מנהיג, מלך, כל כן יש לו יכולת וחובה להוכיח את כל העם, והוא עושה זאת בענוה ובעדינות (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ב ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחיב הכל בכבודו. כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר 'וליבי חלל בקרבי'. ולא ינהג גסות לב ישראל יתר מדאי שנאמר: 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים. ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם. ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות. שנאמר: 'שמעוני אחי ועמי'. ואומר: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה' וגו'. לעולם יתנהג בענוה יתרה. אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר 'ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם'. ויסבל טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב. לרעות ביעקב עמו. ודרכו של רועה מפורש הקבלה כרעה עדרו ירעה בזכעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהג וגו'."

הוכחה תקיפה עלולה לגרום נזק

ישנם הטוענים שההיפך הוא הנכון, שהוכחה עדינה ורכה אינה משפיעה ועל כן יש להוכיח בחוזקה, כפי שאומרים 'לתת בראש'. אך יש לדעת שהדרך הזו מסוכנת, ייתכן שהיא תפעל בצורה הפוכה, על כן אנו מוצאים הדרכות רבות בדברי חז"ל שמהם נשמע שעדיפה הדרך העדינה (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים", (יבמות סה ב): "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך" ועוד רבים.

כאשר צועקים זה לא עובד, האדם עלול להיפגע ולעשות דווקא את המעשה ההפוך. אפשר לראות דוגמא לכך מהצורה בה יעקב אבינו הוכיח את בנו ראובן. יעקב שלא צעק על ראובן מחשש שראובן יפגע וילך כפי שמביא רש"י בפרשתינו (דברים א ג): "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, מי למד? מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו? כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי".

הוכחה בתקיפות – רק מאהבה

אם כן כיצד ראוי להוכיח בעדינות או בתקיפות? כותב הרמב"ם (דעות ו ז): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו. בין בדברים שבינו לבין המקום. צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע". נראה שיש כאן סתירה בדברי הרמב"ם, מצד אחד הוא אומר שיש לדבר בנחת ובלשון נקיה ומאידך כותב שחייב להוכיחו עד שיכהו!

כותב הרמ"א (שו"ע סימן תרח): אם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו, אבל ביחיד חיב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו", ומבאר שם בביאור הלכה: "ראיתי בספר החינוך במצה רל"ט וזה לשונו: מה שאמרו ז"ל שחיוב מצוה עד הכאה, כלומר, שחיב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח, עיין שם עוד". וכן מבאר שם את מי צריך להוכיח: "ובספר חסידים סימן תי"ג כתוב, דוקא איש את אחיו שלבו גס (רגיל) בו, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקם ממנו, אין להוכיחו".

אם כן, מובא כאן חילוק, תוכחה שמגיעה עד הכאה אינה שייכת בכל אדם אלא דווקא בחבר, אתה מעיר לו פעם ראשונה, שניה שלישית והוא ממשיך, אתה מכה אותו. זו לא הכאה של שנאה, זה לא כעס אמיתי אלא מאהבה. לומדים זאת משאול המלך, שכאשר הוכיח את יונתן בנו, אשר אהבו אהבת נפש, זרק עליו את החנית עדי להוכיחו (שמואל א כ לג). הרי על כך הוא הוכיח את יהונתן (שם כ לא): "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך!", אני דואג לך, אני רוצה שתהיה מלך! דווקא משום כך שאול היה יכול להרשות לעצמו להוכיח בחוזקה עד כדי כך שזרק עליו חנית.

על כן אפשר לראות שגם הנביאים בנבואותיהם הוכיחו במילים קשות מאוד (ישעיהו א ד): "הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים" ביטויים קשים מאוד, וכן בפסוק י' הנביא מכנה את עם ישראל קציני סדום, עם עמורה, כינויים קשים מאוד, כמו לקרוא למשהו קצין אס אס נאצי. התוכחות הללו היו אפשריות רק מתוך כך שהם היו מלאים באהבה לישראל כפי שאפשר לראות מסיום נבואה זו (פסוקים כו-כז): "ואשיבה שפטיך כבראשנה, ויעציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

אמנם הרמב"ם (דעות ו ח): "המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר: 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל: 'ולא תשא עליו חטא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: 'המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל". כמובן שכל זאת רק בתנאי שקיימת אפשרות שבעקבות כך ישוב בתשובה. אך אם ידוע שהוא לא ישוב בתשובה, כמובן שאין היתר לקלל ולבזות שהרי המטרה בכל מקרה מתפספסת.

תקיפות מזויפת

בפרשת כי תישא, לאחר שבני ישראל חטאו בחטא העגל מסופר שד' רצה להשמיד את עם ישראל (שמות לב י): "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". וכי באמת רצה הקב"ה לכלות את עם ישראל? דבר זה מוסבר שם בספר הזוהר במשל: מעשה במלך שכעס על בנו לאחר שעשה מעשה חמור, הרים את ידו על מנת לרוצץ את גולגלתו של בנו וברגע האחרון הגיעה האמא ועצרה אותו, והבן ניצל. אך הבן לא ידע שהכל היה הצגה, מתוכנן מראש, וכי אביו באמת רוצה להורגו?! וכי לאימו לא אכפת מהמעשה הנורא שעשה?! משום כך הם תכננו כך את ההצגה, שיחשוב שאביו כועס עליו כל כך עד שרוצה להורגו, שיבין את חומרת מעשיו, והאם בשניה האחרונה מצילה אותו. כך קרה אחרי העגל, ד' עשה כאילו שהוא בא לכלות את עם ישראל ורומז למשה "הניחה לי", כלומר אל תניח לי, ובא משה ועצר את היד.
דברים דומים אפשר לראות בזוהר על הפסוק "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל" (שמות כא כד), מפרשים חז"ל שאין כוונת הפסוק שבאמת ישלם עין תחת העין שהוציא, אלא ישלם ממון. אם כן מדוע כתוב עין תחת עין? משום שישנם עשירים שגם אם ישלמו את שווי העין זה לא יפריע להם, משום כך מדגישה התורה עין תחת עין, המזיק צריך להרגיש כאילו הוציאו לו את עינו שלו.
על כן, גם כאשר יש צורך להוכיח בתקיפות צריך זהירות יתירה לעשות זאת בצורה הנכונה ושנזכה לשים לנגד עינינו את מידתו של אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.