הרב אברהם סתיו הגיב על דבריי וברצוני להשיב על השגותיו.

בנוגע להשגתו בהבנתי בדברי השו"ע, ציינתי באותו מאמר לדברי הראי"ה קוק זצ"ל שכתב בצורה מפורשת שיש חסרון בקבלת מצוות. לכן הוא פסק שאי אפשר לגייר קטן שידוע שלא ישמור תורה ומצוות כשנעשה גדול. ואם כן, השגתו אינה עלי אלא על הראי"ה קוק זצ"ל.

ואוסיף גם את דברי בעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ג, סימן צט) שכתב: "לפי מה שכתבו התוס' (בסנהדרין ס"ח ע"ב בסופו), במה שהעירו דעיקר גרות היא הקבלת עולת /עול/ מצות, ובקטן ליכא קבלת עול מצות, ותירצו, דכיון שגדלו ולא מיחו היינו קבלה עיין שם, וכל זה שייך דוקא אם נהגו מנהג יהדות משהגדילו, דאם לא כן חסר הקבלה, ולא הוי גר, אפילו אם לא מיחה בפירוש, ורק אם מיחה בפירוש, אז אף אם חזר ונהג מנהג יהדות אח"כ לא מהני, דנתבטל הגרות, וצריך עוד הפעם גרות, ואם לא מיחה, חסר רק הקבלה, ואם חזר ונהג מנהג יהדות, שוב הוי כקבלה אז, אבל אם לא נהג מנהג יהדות לא בתחילה ולא לבסוף, לא חל הגירות, אף אם לא מיחה בפירוש, משום דל"ה קבלת עול מצות לשיטת התוס' הנ"ל".

ואסביר שאם נאמר שלפי השו"ע אין חסרון בקבלת מצוות, אז מדוע גיור הקטן תלוי בכך שינהג מנהג יהדות בעת גדלותו? מה הקשר למנהג יהדות בעת גדלותו? הסיבה שיכול למחות על גיורו כל עוד שלא קיבל מנהג יהדות בגדלותו היא משום שהגיור תלוי ועומד. דהיינו, הבית דין יכול לגייר את הקטן על אף שאין קבלת מצוות, אבל הגיור תלוי בכך שיקבל תורה ומצוות בעת גדלותו וכל עוד שלא קיבל תורה ומצוות, יש ביכולתו למחות בגיור. הדברים הללו מבוארים בדברי שו"ת מנחת יצחק שציינתי לעיל.

נוסף על כך, אפילו אם נאמר שאין חסרון בגיור קטן מצד קבלת מצוות העליתי הסבר שהטעם שיכול למחות בגיורו הוא שהגיור פועל מדין זכות וכיון שהוא מוחה בגיורו, אז גילה שהגיור אינו לזכותו. ורבים מן האחרוניםנקטו על פי סברא זו שאי אפשר לגייר קטן שאנחנו יודעים שאין בכווונתו לשמור תורה ומצוות, כיון שהגיור אינו לזכותו.

ורבים מן האחרונים טענו שאין לגייר קטן שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות: גריא"ה הרצוג זצ"ל, פסקים וכתבים, כרך ו, סוף סימן כח. מתשובה נוספת שלו (שם, כרך ד, יורה דעה, סימן צז) מבואר שסובר שהגיור חל. אלא, הגיור אינו זכות גמורה ויוכל למחות כשנעשה גדול. אך, סברתו שלא טוב לגייר במקרה שההורים אינם שומרים תורה ומצוות;

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יח, סימן סה – נקט שאין לגייר לא משום שהגרות לא חלה, אלא מצד שבית הדין נחשב כמכשיל את הילד בעברות בגדלותו. בהמשך דבריו הוא הביא מדברי מספר אחרונים שנקטו שבמקרה שהאב רשע מפר דת והאֵם נכרית, שבוודאי הבן יגדל ויתחנך בדרך זה, אז ווודאי שאין זכות בגיורו. נראה שהוא הסכים עם סברא זו;

הגרי"ד סולובייצי'ק זצ"ל נקט שאם ההורים המאמצים אינם שומרים תורה ומצוות, והקטן לא יקבל בכלל חינוך תורני, ומסתמא לא יהיה שומר תורה ומצוות, אין בזה שום זכות כלל וכלל (עיין בספר נפש הרב, עמ' רמה); הרב משאש זצ"ל (שו"ת שמש ומגן, חלק ג, יורה דעה, סימן סב) נקט שאין לגייר גר קטן שהוריו אינם שומרים תורה ומצוות. שם היה מדובר שהאב נשוי לנכריה, והאֵם נשארת בגיותה, והאב הוא לא שומר תורה ומצוות. לדעתו, אין מקום לגייר את הילד;

שו"ת זכר יצחק (סימן ב) כתב בנוגע לדין מי שבא על נכריה ונולד ולד והאב הביאו להתגייר: "אין זה כהביאו אביו להתגייר, דהרי גירות הוא קבלת כל התורה כולה ואם כן הוי רק כמו שאנו בעצמנו מכניסים אותם ולזה אין בידינו כח כמו שמבואר בש"ס כתובות י"א ע"א דחדא מינייהו בעי, או כשהוא קצת בר דעת או כשאביו או אמו רוצים להכניסו. ועוד כיון דאנו יודעים, דיעבור בודאי על כל איסורין שבתורה כשיתגדל בבית כזה, אם כן אין זה זכות לו כי אם חובה ובכגון דא לא אמרו זכין לאדם";

ר' יצחק אלחנן ספקטר זצ"ל (מובא בשו"ת מטה לוי, לר' מרדכי הורביץ, חלק ב, סימן נה): "כיון שרוצה להכניסו בכנפי השכינה שיהיה יהודי ומחזיק ביהדות כראוי, בזה אמרו דהויא זכות לו… מה שאין כן בנידון דידן, דהאב יצא מהכלל והוא כמומר לכל התורה. על כרחך בכה"ג לא מקריא זכות רק חובה"; שו"ת חבצלת-השרון (לר' דוד מנחם באבד מטרנאפאל, חלק א, יורה דעה, סימן עה): "כיון דברור הדבר שיעבור כל התורה על פי החינוך שיחנכו אותו אביו ואמו, אם כן אין זה זכות אלא חובה…"; קובץ תשובות (חלק א, סימן קג) הכריע כדעת השו"ת שרידי אש.

בנוגע להשגתו השלישית על השגתי בנוגע לצורת הכתיבה שלו כנגד אלו שמחמירים בגיור ובעיקר כנגד הרב שלמה אבינר שליט"א. אכן, הדברים אינם כתובים בלשון זו, אך נראה שזו הכוונה. ואביא כאן את ציטוט דבריו: "לצערי הרב, סוג זה של טיעונים-חסרי-בסיס מאפיין היטב את הכותבים כנגד הגיור, ונובע מכך שהעיסוק בנושאים הלכתיים כבדי משקל נעשה באופן של הצהרות תקשורתיות ללא דיון מעמיק".

ואני חושב שהדברים אינם ראויים להיאמר כנגד הרב שלמה אבינר שליט"א שהוא מן הרבנים החשובים והמבוגרים של הציונות הדתית.

(הרב אורי בצלאל פישר הוא מרבני 'דרך אמונה')