"כיצד נוכל לדרוש מחיילינו לסכן את חייהם בתפיסת הרוצחים הפועלים להשמידנו, אם אנו עצמנו הופכים את קרבנותיהם לקרבנות שווא?".

את המשפט הזה כתב לא אחר מאשר בנימין נתניהו בספרו 'מקום תחת השמש', בעקבות עסקת ג'יבריל בה הוחזרו 1151 אסירים תמורת 3 שבויי צה"ל.

הוא המשיך וכתב: "זהו מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף הרבה יותר גדול. אולי היתה כאן הצלה של נפשות אחדות בישראל, אלא שלי ברור שהדבר נעשה במחיר הרבה נפשות שנידונו למוות בגלל החלטה זו… מדינה חייבת לכלכל את צעדיה קודם כל לטובת הכלל".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

צילום: רועי אברהם, לע"ם

חרפה ומלחמה

אז מה קרה לנתניהו שהוא ממשיך בכל דרך לדון בעסקאות חטופים חלקיות, למרות המחיר הגדול באובדן חיי חיילינו וחיי החטופים שיישארו מאחור? יש המנסים להסביר זאת בלחץ גדול של הממשל האמריקאי. אך זה תירוץ חלש: ראשית, נתניהו ביצע את עסקת שליט שהייתה מהגורמים הראשיים לטבח הנורא ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. בואו ניזכר בנתונים שלה: תמורת שליט שוחררו 1,027 אסירים, וביניהם גם סינוואר שהוביל את הטבח המזעזע בו נרצחו יותר מ-1150 איש, ונחטפו 251 אנשים. האם היה אז לחץ אמריקאי?

כמו כן, ממשל טראמפ האוהד, שהכוורת שסביבו מאגפת את הממשלה מימין, כבר הוכיח את עצמו כנאמן להצלחתה של מדינת ישראל, כאשר היא יודעת באופן ברור מה היא רוצה.

עסקת חטופים חלקית, שגוזרת מוות על חיילינו ועל שאר החטופים מזכירה את הסכמי מינכן עם גרמניה הנאצית, שבעקבותיהם ווינסטון צ'רצ'יל אמר: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה".

מהו סוד הכשל?

אם כן, מתברר שהשורש של המהלכים התמוהים הללו הוא אחר לגמרי. לנתניהו כשרון רב וגם זכויות רבות במלחמה זו ובכלל. אך יש לו מערכת הפעלה הישרדותית-לאומית שחסרה את החזון היהודי. מסיבה זו הוא שם באופן קבוע לנגד עיניו במשך עשרות שנים את האיום האיראני, ואף זכה להוביל בו לניצחון מזהיר. כי זהו איום קיומי מובהק.

לעומת זאת, עזה אינה איום קיומי על אף הסיכון הנשקף ממנה, והיכולת להגיע בה להכרעה מצריכה בהירות מוסרית מסוג אחר. זהו הבאג המובנה שמלווה את כהונתו, ולא מאפשר לו להכריע לחלוטין את הזירה הפלסטינית גם במשך שנים רבות בהן לא היו חטופים, וגם בזירת יהודה ושומרון כעת בה קונפליקט החטופים לא תופס מקום.

נתניהו מפחד לשלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה – הוא טען תוך כדי המלחמה שזה לא ריאלי, הוא חושש מ'כיבוש' ושליטה באוכלוסיה המקומית, וחרד מלחצי העולם. בכך הוא נתן הסכמה שבשתיקה לשיטת הפשיטות ההרסנית של הרמטכ"ל הקודם, ועדיין מתקשה להעמיד הנחיות ברורות לרמטכ"ל הנוכחי בנוגע לסיוע שמגיע גם ישירות לחמאס.

כיוון שלתפיסתו הפנימית בכל תרחיש בסוף ניסוג מעזה, למה שלפחות לא נשחרר את החטופים? מבחינתו הנסיגה היא חלק מהאסטרטגיה ולא תקלה, הכל רק שאלה של העיתוי ושל הנסיבות המתאימות.

הדשדוש בעזה

מי שאמר שלכבוש את עזה זה לא ריאלי, הופך את הטבח הבא לדבר הריאלי ביותר. מי שמביט על ישראל רק כמקלט בטוח, הופך אותה במו ידיו למקום מסוכן המאפשר לאויבינו צמאי הדם לפגוע בנו. מי שהעביר כסף קטארי וניסה ליצור שלום כלכלי לפני המלחמה, תוך חוסר הבנה של  האמונה הדתית שמניעה את האויב, הוא זה שגם לא עומד בלחץ בנוגע לסיוע ההומניטרי, ומעביר אספקה לאויב בזמן שחטופינו נמקים במנהרות.

נתניהו חפץ בטובת ישראל, הוא מוכשר בכמה רמות מעל כולם, פשוט סל הכלים התודעתי שלו מוגבל. למרות שהוביל להישגים גדולים בחזית מול חיזבאללה ומול איראן, אין באפשרותו להוביל להכרעה בעזה. מבחינתו אלו 'שטחים מתים' שהשקפתו לא מסוגלת לראות ולהוביל אליהם.

לכן על אף שכתב בספרו שגם מבחינה ריאלית עסקאות חטופים הן טעות קשה, הפחד התודעתי שלו מכיבוש עזה יוצר אצלו עיוורון מעשי. מבחן המציאות מוכיח – כיבוש עזה מפחיד אותו יותר מאפשרות טבח נוסף, גם כשאין שום פתרון אחר באופק.

ודאי שכל זמן שנתניהו הוא ראש הממשלה אנו מתפללים שהקב"ה יגלגל על ידו דברים טובים ככל שניתן, ואולי הוא עוד ישבור את תקרת הזכוכית התודעתית שלו, ויצליח להכריע גם את האויב הפלסטיני הקרוב, ולא רק את אלו הרחוקים שמזוהים אצלו עם 'איום קיומי'.

אך עלינו לשים לב – מי שלא הצליח לקחת את הטבח הנורא, בו הוא קיבל את מקסימום הלגיטימציה הישראלית והבינלאומית, ולהפוך אותו לניצחון מוחלט בעזה גם אחרי קרוב לשנתיים, כשהחודשים האחרונים הם עם הממשל האמריקאי האוהד ביותר בהיסטוריה, הוכיח שהוא מתקשה להתאים את עצמו לשלב ההיסטורי אליו אנו צועדים. לכן יהיה קשה להוביל אותו לשם אפילו עם לחצים פוליטיים, למרות שחובה לנסות לעשות זאת במלוא הכח.

ההנהגה של הדור הבא

נתניהו שאישר את עסקת שליט, ואף תמך בתכנית ההתנתקות קיבל הזדמנות היסטורית לתקן את העוול המוסרי במערכה הנוכחית, אך הוא שוב מפספס אותה. מצור אפקטיבי (כפי שגם הדין הבינלאומי מאפשר) וכיבוש חלקים מהרצועה באופן טוטאלי כולל שליטה צבאית בלתי הפיכה, היו פוגעים באויבינו בנקודות שבאמת כואבות להם, ומאפשרים את חזרת כל חטופינו בלי לפגוע בהכרעת המלחמה. אך הפחד מ'כיבוש' והחשש מלחצי העולם, הובילו למצב אבסורדי בו אין הכרעה, והלחצים הבינלאומיים רק הולכים ומתגברים. שוב ושוב מתברר ש"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח).

אך אנו רואים שיש דרך אחרת. כשם שהמלחמה הזו חשפה את חולשתה של מנהיגות חסרת חזון יהודי חד וברור במערכה מול עזה, היא הצמיחה לנגד עינינו אנשי אמונה גיבורים שמצליחים להחזיק את השיקול הכללי על פני החשבון הרגשי של ההווה. צביקה מור, אליהו ליבמן, יהושע שני, ובאופן כללי אנשי פורום תקווה, פורום הגבורה, ופצועי המלחמה, הראו לנו מהי מנהיגות אמיתית, ומהיכן היא שואבת את כוחותיה. אחרי התלאות הרבות שעברנו, בשלה השעה שאנשים כאלה ינהיגו אותנו.

המלחמה הזו גרמה לחלקים רבים בעם לדבר על זכותנו על הארץ בלי להתנצל, והמצב בשטח מראה שכבר אי אפשר לנצח במלחמתנו ללא המבט הזה. אנו זקוקים להנהגה אמונית, שלא מפחדת מהחזון היהודי. לא רק הסרת איום קיומי, אלא חזרה לחבלי ארצנו הקוראים לנו בכל דרך לשוב אליהם. התיישבות בעזה היא הדרך היחידה לגרום לאויבינו להבין שהפסידו, להחזיר את הביטחון לתושבי העוטף, ולתקן את העוול המוסרי בהתנתקות מעזה ובעסקת שליט שהולידו את הטבח המזעזע. עוד נשוב לשם. בקרוב ממש.

הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות, ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה