השמאל הגלובלי עמד בנקודת הכרעה היסטורית, בה הוא נאלץ להחליט: האם להכיר בטעות ההיסטורית של חיבוק האיסלאמיסטים או ללכת איתם כל הכל הקופה. בשמאל העולמי החליטו לזרוק את היהודים מתחת לאוטובוס בתמורה לקולות המוסלמים.

צרפת, ספרד, קנדה, אירלנד, בריטניה. מה הוא המשותף למדינות אלה, שפתחו את שערי הסכר הדיפלומטי והביאו אותנו לרגע העצוב הזה, בו מדינות שישראל והעם היהודי היו להם לידידים היסטוריים, דוקרות אותנו בגב פעם נוספת והפעם עמוק מתמיד?

בראשן של כולן עומדות מפלגות שמאל העומדות בראש ממשלות מורכבות, בעלות אגפי קואליציה שמאליים קיצוניים ביותר ותמיכה שורשית ומקומית מפוקפקת במקרה הטוב. מה עוד יש במדינות אלה? אוכלוסיית מהגרים מוסלמים אלימים וניציים בת מיליוני אנשים.

המשוואה שעמדה בפני השמאל העולמי בשנים האחרונות וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר היא כזו: להתנער מהקיצוניות, מהגבולות הפתוחים, מצנזורת האזרחים, משנאת היהודים והמקומיים. להתחבר חזרה לעם ולמקום.

או, להכריז "אול אין", מה שנקרא בעברית ללכת על מלא מלא. לא רק לקבל את המהגרים אלא להלל אותם, לא רק לקבל את הקיצוניות האסלאמית, אלא לעמוד בראשה. לא רק להתעלם מהאזרחים המקומיים, אלא להתנגח בהם ולהענישם.

השמאל העולמי בחר להכריז "אול אין", הוא בחר לבנות את כלל אסטרטגיית ההישרדות הפוליטית שלו על המיעוט המוסלמי הקיצוני שהתפשט בכל כך הרבה מדינות כל כך משפיעות. נשיא צרפת מקרון היה הראשון, והתחשב במצבו, הדבר לא מפתיע.

צרפת, שהייתה בעבר לב ליבה של התרבות האירופאית, בירת האופנה, הבישול, העיצוב, הדוגמנות והאומנות הפכה להיות מדינה נחשלת. מדינה שהפכה תוך שנים בודדות למדינה בה המוסלמים הם המיעוט הגדול במדינה. כ-7 מיליון מתוך פחות מ-70 מיליון אזרחים. כל אדם עשירי בצרפת היום הוא מוסלמי, במילים אחרות, עשר אחוז מציבור המצביעים הצרפתי הוא מוסלמי שהיגר למדינה לאורך השנים האחרונות.

צרפת לא יכולה להרשות לעצמה להמרות את פי המוסלמים, שכן כבר עכשיו כשהם "רק" עשרה אחוזים, הם משתלטים על אזורים שלמים ומתפרעים באופן תדיר בכל פעם שמנסים לאכוף כנגד מי מהם את החוק. רק לפני מספר חודשים פריז בערה בגלל ששוטרים נאלצו לירות ב"צעיר" מוסלמי שנמלט מהמשטרה וסיכן את הסביבה.

מעבר לכך, השיקולים הפוליטיים לא עוצרים. מקרון מרגיש את מארין לה פן, מנהיגת הימין העמוק בצרפת נושפת בעורפו. במהלך השנתיים האחרונות נאלץ מקרון לשורה של תעלולים פוליטיים, בהם בחירות בזק וקואליציות שמאל קיצוני על מנת להרחיקה מכס הנשיאות.

תהליכים דומים מתרחשים כמעט בכל אחת מהמדינה שהכריזו לאחרונה על הכרה בפלסטינים, בבריטניה שולטת ממשלת שמאל שנבחרה אך ורק בגלל מיאוס ממשלת השמרנים ולא בגלל אהבה לשמאלנים. נתוניה האלקטורליים רעועים ומפלגות הימין המתנגדות להגירה מטפסות במהירות בסקרים, אז ממשלת השמאל הבריטית החליטה ללחוץ גם היא על כפתור החירום: המצביעים המוסלמים, 7 אחוזים מכלל המדינה ובעלי אחיזה של עשרות אחוזים במטרופוליטניים כמו לונדון, ברמינגהם וערים מרכזיות נוספות.

הסיפור חוזר על עצמו כמעט בכל מדינה שהודיעה כי תכיר בפלסטינים ותשימו עליה זכוכית מגדלת: בקנדה, ראש הממשלה מרק קארני זכה כמעט אך ורק בגלל דברי טראמפ על הפיכת קנדה "למדינה ה-51" ולספח אותה לארה"ב. לפני התרעומת והסערה שהציתו דברי טראמפ בקנדה, כלל הסקרים חזו לקארני הפסד כואב. אז מועמד השמאל החליט לחזק את האגף השמאלי במפלגתו על ידי ריצוי מהגרי עולם האסלאם, אשר גם בקנדה לא חסר מהם, בה הם עומדים על כ-5 אחוז מהאוכלוסייה כעת, אך צפויים להגיע ל-20 אחוזים תוך שנים בעקבות שינויים דמוגרפיים.

התופעה לא עוצרת רק בשמאל האירופאי, גם השמאל האמריקאי מסגל לעצמו את אותה גישה. לאחרונה הדמוקרטים העמידו לראשות העיר ניו יורק, העיר האייקונית ביותר בארה"ב ואולי בעולם, את המועמד זוהראן מאמדני. מאמדני הוא בן למשפחת ממהגרים מוסלמים שהגיע לארה"ב לפני שנים בודדות. לאורך השבועות האחרונים הוא הביע הסתייגות מקיומה של מדינת ישראל, קרא לתמיכה מוצהרת ב-BDS, תמך בגורמים שמימנו את חמאס והודיע כי אם ראש הממשלה נתניהו ינחת בניו יורק, ידאג שיעצרו אותו.

ובמהרה מאמדני הפך להיות הכוכב של המפלגה הדמוקרטית, למרות הקשרים ההיסטוריים של יהודי ארה"ב בכלל, ויהודי ניו יורק בפרט עם המפלגה, אשר היו בשר מבשרה במשך עשורים רבים.

כמו שנאמר בתחילת הטור הזה, לשמאל העולמי הייתה ברירה, הוא היה יכול לשנות כיוון. הוא היה יכול להתחבר חזרה לשורשים, לאזרחים, לטיעונים הגיוניים. במקום זה השמאל העולמי החליט לשבת לסעוד עם זאבים מוסלמים, ובתור כבש לשחוט, הוא בחר בישראל וביהודים.