כל כך הרבה רעש יש במדינה הזו. ודאות כה רבה; פחד כה רב. כל יום נושא עמו טיעונים נוספים, האשמות נוספות, מילים נוספות המוטחות כמו אבני סקילה. עוד קולות שבטוחים שאם רק יצעקו קצת יותר חזק, האמת תישמע סוף סוף.
אנחנו נלחמים על צדק, על ביטחון, על מה צריך להיעשות ועל מה אסור עוד להרשות שיקרֶה. אנחנו נלחמים כי אִכפת לנו, כי אנחנו מפחדים, כי הסכומים גבוהים מכדי להמשיך לשתוק. ומבלי מְשֹים, אנחנו צועקים כל הזמן.
אולם היום, לרגע אחד, הרעש נמוג. לא כי הכול נרפא פתאום; לא כי לפתע אנחנו מסכימים. לא ולא! משהו עמוק יותר מתחושת הוודאות צולח על רוחנו. משהו שמעבר לכל טיעון, לכל טענה: אובדן. אנו עומדים יחדיו, שותקים; הצפירה נשמעת. המדינה עוצרת את נשימתה.
יודעים אנו, ובלא צורך לבטא זאת במילים, שיש דברים שאיננו מסוגלים להסביר. מקומות של אובדן רחבים מני-ים, מכּדֵי-שָֹפָה. ושלנוכח מה שאי אפשר להבין, הדבר האנושי ביותר לעשות הוא לעצור. לא לפתור, לא לפרש, לא לצקת משמעות. פשוט לעצור. לדְמוֹם. להיוותר במקומנו.
השתיקה הזו ניחנה במהות משל עצמה. היא איננה מה שנותר כשהצעקות מתפוגגות. אין זה השקט שאחרי הסערה, או הרִיק אַחַר שהכול כבר נאמר. בעברית, שְמהּ: דממה. הריהי הדומייה שטרם-דיבור, טרם-מחשבה. טרם הצורך להיות צודק. בחוּבהּ טמוּן מה שמילים אינן מסוגלות לשאת. היא אינה מבקשת להתפענח. היא מבקשת רק – שנישאר. כבר עמדנו בדממה הזו פעם, אי-אז.
התורה מספרת לנו שביום שבו נחנך המשכן, בני אהרן אוכְּלו בלהבת-אש אלוהית. הם מכונים קדושים. והפסוק אומר רק זאת: וידם אהרן. הכהן הגדול, "הוא יהיה לך לפֶה" – נדם. הוא לא עשה זאת כי הוּבן, אלא כי ידע שדיבור כעת יהווה חילול הקודש. יש רגעים שבהם שפת-אנוש אינה מסוגלת להכיל את אשר ארע. רק השתיקה יכולה. זוהי דממה; ובה אנו עומדים כעת.
גם אנחנו איבדנו את בנינו ואת בנותינו. ילדינו, שהוקרבו עבור המדינה הזאת, הם קדושים. הם הקדושים ביותר שבינינו. הם נלקחו – ולבלי מילים; לבלי הסבר. רק נוכחות ישנה כעת, רק עמידה. רק דממה ולא עוד.
דוד. עברי. שלֵו. שלושה בנים. שלושה סיפורי חיים. בניי עמדו לצדם, לחמו לצדם. אני עצמי עמדתי לצדם בהלוויות שלהם. הכרתי את שמותיהם לפני שהיו לזיכרונות. הם קדושים.
השאלה איננה באילו אופנים אנו זוכרים אותם היום. בזאת אנו כבר מורגלים היטב: את הנרות נדליק, את הדגלים ננמיך, את הקברים נפקוד. נשב יחד, לוחשים את שמותיהם.
השאלה האמִתית היא מה יהיה מחר. מה היה קורה אילולא הותרנו את הדממה הזו מאחור? אילו המשכנו לשאתהּ עמנו גם הלאה ומעֵבֶר, לא כשתיקה, אלא כזיכרון; לא כנסיגה, אלא כיראת קודש?
איך היו נראים הדברים אילו עיצבה הדממה הזו את האופן שבו אנו מתבטאים, אילוּ ריככה מעט את נימת הוויכוח? איך היו נראים חיינו אילו פעפעה הדממה הזו לתוך האופן שבו אנו מתנהלים זה עם זה, במדינה השרויה עדיין בתהומות של צער גולמי, המתייסרת עדיין בשאיפתה להתאחד?
הכבוד הגדול ביותר שנוכל להעניק לַקדושים אינו רק לזכור אותם היום, אלא לאפשר להיעדרם להזכיר לנו כמה מעט אנו יודעים, כמה רעוע ביתנו המשותף, עד כמה זקוקים אנו איש לרעהו.
אולי נְכַבּדם אפוא בכך שניוותר קצת בַּשתיקה, נישא את הדממה הזו עִמנו הלאה – לא רק היום, אלא לתוך יום המחר, ואולי גם אל היום שאחריו. ואולי, אם נגלה נכונות להישאר שם עוד אך-קמעא, ניעשה לאנשים שהם האמינו שביכולתנו להיות; אנשים הראויים לזֵכֶר היותם-ואובדנם של הנופלים, לקורבן-קודשם.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
