אחיו של ירון צ'יטיז ז"ל בראיון: "הוא היה יצירת המופת של המשפחה"

ב-26/12/2023. סרן ירון צ'יטיז נפל בקרב גבורה במהלך הלחימה בשכונת בדארג'- א תופאח שבמרכז רצועת עזה, ירון שימש באותה תקופה כסגן מפקד הפלוגה המבצעית של גדוד שקד בחטיבת גבעתי.

את ירון צ'יטיז, ז"ל זכיתי (כותב שורות אלה) להכיר בקורס מ"כים של גבעתי אותו עשינו ביחד במהלך שירות הסדיר, היינו זה לצד זה במשך מספר חודשים ספורים בהם התקיים הקורס ונפגשנו בעוד מספר הזדמנויות לאחר מכן, אך אלה הספיקו לי כדי לזכור אותו עד היום.

במסגרת שירות המילואים שלי נלחמתי באותה שכונה בה נפל ירון ובדיעבד התברר לי שהנפילה שלו קרתה במרחק קצר מהבית בו הפלוגה שלי שהתה באותה תקופה, כעת לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל שוחחתי עם אחיו הגדול- דורון צ'יטיז שסיפר לי על אחיו הקטן והמיוחד.

הוא ידע להתחבר לכולם"

ספר קצת על ירון, באיזה בית הוא גדל? "ההורים שלנו נולדו בדרום אפריקה. אני הגדול מחמישה אחים והוא הקטן, הם עלו כשהייתי קטן וכל שאר האחים נולדו פה. הוא גדל בבית של עולים, אבל כילד חמישי כשכל אח יותר ישראלי מהקודם הוא גדל כישראלי. ההורים שלי התגרשו כשהוא היה מאוד קטן באיזור גיל 4,  אבא שלי עבר לחו"ל לשליחות ומי שגידל אותו ביחד עם אמא, זה האחים. הפער בינינו זה 15 שנה, הייתי משכיב אותו לישון כל ערב, מחליף לו טיטולים, לוקח אותו למעון, אחרי זה כשהוא גדל קצת היינו באים לאסיפות הורים וללימוד אבות ובנים".

"תמיד קראנו לו יצירת המופת של המשפחה, הוא השדרוג של כולם. מה שהיה מדהים אצלו זה שכל דבר שרצית לעשות איתו ביחד, הוא זרם. אם זה משחק כדורגל, ואם זה ללמוד משהו, או לצאת לשתות. אמא שלי קראה לו- 'ילד של פעם' הוא היה פחות במסכים אלא פשוט נהנה מהדברים הפשוטים".

דורון ממשיך ומספר על אחיו הקטן והמיוחד בגעגוע: "הוא מאוד אהב גיאוגרפיה, וגם מאוד אהב טיולים. גם בתיכון וגם בצבא, בכל זמן פנוי הוא היה עושה טיולים, ומסלולים. בתיכון הוא טיפס את ה-'מון בלאן', בחופשות מהצבא, בקושי ראינו אותו כי הוא היה יוצא לטייל. הוא היה הראשון מהמשפחה שהדריך בבני עקיבא והוא היה מדריך של שבט יובל של ילדים עם צרכים מיוחדים שזה השקעה מטורפת.

"היה לו קשר מטורף עם האחים, ההורים והחברים, הוא היה פשוט איתנו. ידע להתחבר לכל ילד לא משנה הגיל. גם בצבא, הוא ידע לשבת עם כולם, חבר'ה מכל הסוגים, גם חילונים וגם דתיים מצאו את עצמם איתו. המ"פ שלו סיפר שהוא היה ישן עם החיילים, אבל מצד שני כשמישהו היה צריך לתת להם בראש זה  גם היה הוא. הייתה לו חשיבה עמוקה וראש טוב ומצד שני הכי צחוקים בעולם וזרימה".

"פתאום ראינו אותו לא בתור האח הקטן אלא בתור גיבור ישראל"

איפה ירון היה ב-7 באוקטובר? "הפלוגה שלו תפסה קו במוצב רנתיס. בתפקיד הוא היה סגן מפקד הפלוגה, אבל באותה השבת הוא תפקד כמפקד הפלוגה, היה שם פיגוע והוא תפקד בצורה מטורפת. כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר הבינו  שאח של המ"פ נפל והוא היה צריך לשבת שבעה, אז ירון אמר לו- 'עזוב אני אקח פיקוד על הפלוגה, לך תשב שבעה', הוא שיחרר אותו לשבת שבעה בזמן כל ההכנות לכניסה הקרקעית, המ"פ סיפר אחרי זה שבאמת היה אפשר לסמוך עליו וכשהוא חזר, הכול כבר היה מוכן לכניסה".

ואחרי זה מתחילה המלחמה, ומתחילת התמרון, אתם שומעים ממנו בכלל? מה הוא מספר לכם? "הם היו החבר'ה הראשונים שנכנסו לעזה והם נכנסו מתוך שירה ושמחה. בפעם השלישית שהוא תפקד כמ"פ זה היה כשמפקד הפלוגה נפצע והוא היה צריך להחליף אותו".

"הקללה שהיה אפשר לקלל אותו זה 'תצא קורס מ"פים' הוא ממש לא רצה אבל אחד הדברים האחרונים שהוא עשה לפני שהוא נפל זה להסכים לצאת לקורס מ"פים, כי הוא הבין שחייב שהוא ייצא, בעקבות המחסור במפקדים".

דורון מספר על הפעם הראשונה בה הם פגשו את ירון במהלך המלחמה: "בעסקת החטופים הראשונה הייתה ההפוגה והוא היה בתל ערד עם הגדוד שלו. נסענו במוצ"ש לראות אותו והתבאסנו שרוב הזמן הוא לא היה איתנו. חייל שלו, איתן רוזנצוויג, נהרג לו ממש בידיים שבוע קודם, הוא היה צריך ממש פיזית, להוציא את הגופה שלו ורוב הזמן שהיינו שם הוא דיבר בכלל עם הסבא והסבתא של איתן שרצו לשמוע סיפורים על הנכד שלהם מהמפקד האהוב שלו. ראינו אותו ופתאום הוא לא היה האח הקטן אלא גיבור ישראל שמפקד על חיילים שלו".

אחרי 80 יום: "הוא לא הסכים לצאת בלי לבדוק שכל החיילים שלו הסתדרו"

פחות משבוע לפני שהוא נפל, הוא יצא לשבת בבית. ספר לנו קצת על השבת הזאת?

"בשבת האחרונה שלו הוא יצא אחרי 80 יום ורצה להפתיע את אמא. אחד האחים אסף אותו מזיקים והוא סיפר שאחרי 80 יום שהוא לא היה בבית הוא לא הסכים לזוז משם עד שהוא ראה שלכל אחד מהחיילים שלו יש איך להגיע לבית, האח שבא לאסוף אותו היה צריך ממש למשוך אותו בכוח"

(ירון מפתיע את אימו ביציאה הביתה אחרי 80 יום בעזה)

"הוא הגיע לבית ביום חמישי ופשוט ראה את כולם. אין מישהו שהוא לא ראה, היה לו זמן עם בת הזוג שלו דרה, עם האחים, עם אמא ועם החברים. בליל שבת חשבנו שהוא יתעפץ, אבל הוא בא לתפילה לשיר קרליבך ולשמוח. לאורך כל הלחימה הוא  סיפר לי שבכמה פעמים הכניסה לעזה הייתה דווקא ביום שישי והם היו נכנסים בשירה של קבלת שבת, אז גם בבית כנסת הוא הגיע ושר"

"אחרי זה בארוחת שבת זה היה מדהים איך כל המשפחה הייתה בשמחה שאין לתאר. מצד אחד הוא הילד הקטן במשפחה ומצד שני כולם מסתכלים עליו בכיליון עיניים ומעריכים אותו על איך הוא גדל להיות המפקד האדיר שהוא".

"אין מצב שבעזה שרים יותר זמירות שבת מפה"

דורון ממשיך ומספר זיכרון מיוחד שנצרב אצל כל בני המשפחה באותה ארוחת ליל שבת משפחתית אחרונה עם ירון: "בשלב מסוים בארוחה אחרי ששאלנו אותו המון שאלות הוא דפק על השולחן ואמר: 'אין מצב שבעזה שרים יותר זמירות שבת מפה'. היה לו הרבה תלמידים מישיבת ירוחם איתו בפלוגה והם היו שרים שם הרבה, אז לבקשתו התחלנו לשיר גם זמירות שבת, כי זה מה שהם היו עושים בעזה, היו שרים בכל הכוח".

את הדרישה הזו של ירון, דורון לקח איתו גם לאחר נפילתו וכך הוא מספר: " לפני כמה שנים הייתי מנהל חינוך של מחנה בארה"ב וסיוון רהב מאיר וידידיה מאיר היו שם, כשירון נפל הם הגיעו לנחם ואמרתי להם שאני מבקש שיפיצו לעם ישראל שבשבת הקרובה- ישירו עוד שיר אחד מזמירות שבת. אם החיילים שלנו, בלי להתקלח, בלי לאכול אוכל חם, בלי מיטה ובלי כלום, שרים שם באטרף, אז לנו אין תירוץ לא לשיר".

"מאז אני דוחף את זה בכל הכוח ואלפי משפחות החלו לשיר זמירות שבת, החיבור הזה של השבת ושל המשפחתיות ושל  השירה זה מאד מיוחד. הדתיים עם זמירות שבת, ומי שלא דתי אז שיהיה שיר אחר אבל הרגעים האלה הם רגעים מיוחדים".

"הוא נפגש עם כל כך הרבה אנשים בשבת הזאת, כאילו ידע שהוא הולך להיפרד"

דורון ממשיך ומספר בשטף על אותה שבת מיוחדת שהם זכו לחוות עם ירון מספר ימים לפני שנפל: "בשבת בבוקר חשבנו שלא יהיה לו כוח להגיע לתפילה אבל הוא הגיע בגדול. יצא שבשבת הזאת כל העולים לתורה היו חיילים ולכל חייל שרנו איזה שיר, אבל לירון הייתה שמחה מיוחדת כי כולם אהבו אותו. שרנו לו 4 שירים, שרנו לו- 'טוב להודות לה', ושבו בנים לגבולם', אני נתתי לך שכם אחד על אחיך' ואת- 'אל תירא ישראל".

"עשינו שם מעין הקפות של שמחת תורה שהוא פספס. בכל שנה הוא בעצמו היה מוביל את שמחת תורה והוא ממש התבאס שהוא פספס את שמחת תורה אז עשינו לו שמחת תורה בשבת הזאת, הוא גם זכה לברך הגומל, שלושה ימים לפני שהוא נפל".

"שתי עליות אחריו עלה לתורה, אחי דובי שנולדה לו בת כמה ימים לפני כן. זה היה נס שכולנו היינו בבית בשבת הזאת, זה היה מרגש מאוד ואחרי שירון עלה לתורה היה את קריאת השם לבת של דובי והוא זכה להחזיק אותה ולהיות חלק מהשמחה הזאת זה היה מאד מרגש".

"אחרי שבת ממש מיהרנו לצאת, אנחנו לבית שלנו במודיעין, אחי עם התינוקת החדשה לבית שלו בחשמונאים אבל לפני ההבדלה ירון פתאום אמר- 'בוא נשיר את ההבדלה'. אנחנו התבאסנו כי קצת מיהרנו אבל הוא אמר לי- "לא הייתה לי הבדלה מאז סוכות", כי בלחימה לא היה להם זמן. אז  הוצאתי את הגיטרה ועשינו הבדלה ביחד שרנו ורקדנו עם האחיינים על הכתפיים. זאת הייתה התמונה האחרונה של כל המשפחה ביחד איתו.

"אני לא יודע כמה הוא ישן בשבת הזאת, כי הוא נפגש עם כל כך הרבה אנשים, כאילו הוא ידע שהוא הולך להיפרד מהם. הוא נפגש פשוט עם כולם בשבת הזאת, הוא לא בזבז זמן. השיחה האחרונה שלי איתו לפני שנסענו במוצ"ש, הייתה כשהוא ביקש שאני אהיה זה שיחתן אותו עם בת הזוג שלו דרה, איתה הוא עוד לא הספיק להתארס".

המכתב האחרון: "מקווה שזה לא יהיה רלוונטי ואזכה להקים משפחה"

דורון המשיך וסיפר על המכתב האחרון שירון כתב לפני שנפל למקרה ויקרה לו משהו: "הוא אמר לחבר שלו שאם קורה לו משהו, יש מכתב שהוא כתב לעצמו בפלאפון. כמה ימים אחרי שהוא נפל, קיבלנו את הפלאפון שלו בחזרה וקראנו את המכתב. זה שקיבלנו את הפלאפון זה גם נס ולא מובן מאליו כי יש חללים שגם הפלאפון עם הזיכרונות נפגע"

"המכתב הזה מאוד מרגש, וכששלמה קווס, ורחלי פלנט רוזן ראו את המכתב של ירוני הם הגיעו להחלטה להוציא ספר עם המכתבים של הנופלים. (הספר: 'אם אתם קוראים את המילים האלה', רואה אור בימים אלה) אחד הדברים הקשים שהוא כתב שם זה שהוא מקווה שהמכתב לא יהיה רלוונטי והוא יזכה להקים משפחה יפהפייה לעוד שנים רבות. זה החלקים הכי קשים לקרוא כי זה כזה פספוס שהוא לא הקים משפחה לתפארת".

"הוא הצליח לבלום את ההגעה של המחבלים לקומה בה הייתה כל הפלוגה"

הוא נפל במהלך הקרב בדארג' א- תופאח. אתם יודעים איך זה קרה? "אנחנו יודעים משברי סיפורים שהגיעו מחבלים וקפצו מגג של בניין סמוך, הם הפתיעו את ירון שהיה בקומה שלישית. הוא עלה לשמור שם בזמן שהחיילים היו בתדריך למטה, הוא לא היה אמור לשמור כי הוא סמ"פ אבל הוא אמר להם שהוא מכיר את התדריך ושהם יכולים לרדת למטה. המחבלים הופתעו שהוא שם"

"הוא בהתחלה נורה ונפצע ברגל והצליח לעכב קצת את המחבלים, בזכות השהות שלו משם, הפלוגה שהייתה למטה, הוזהרה וניצלה, כי אחרת המחבלים היו יורדים לשם עם רימונים ונשקים. הוא הצליח לבלום את ההגעה שלהם למטה ובסוף קיבל כדור בראש ונפל מזה. עוד 2 לוחמים נפלו איתו, אחד בניסיון להגיע אליו ואחד בניסיון להביא את הגופה שלו".

"בשלב מסוים לא ידעו איפה הגופה שלו ורצו לפוצץ את כל הבניין אבל מפקד הפלגה משלדג התעקש להרים רחפן וככה הוא מצא את הגופה של ירון עם דרגות, אז הם חזרו למעלה להביא אותו. המפקד הזה שבזכותו יש את הגופה של ירון, זה- יצהר הופמן ז"ל שנפל גם הוא בהמשך במהלך הלחימה בעזה".

"רצינו להודות לו אבל הוא היה עוד בלחימה. בסוף הדרך שלנו להגיד לו תודה זה שאחי דניאל היה באזכרת ה-30 שלו בהר הרצל, ואמר תודה להורים שלו".

החלטתם לתרום את איבריו, זאת החלטה לא קלה, למה החלטתם לעשות זאת? "זאת ההחלטה הכי קלה שבעולם, כי הוא לא צריך ואנשים אחרים כן צריכים ואפשר להציל אותם. כל כך הרבה נפגעי כוויות מהמלחמה ניצלו בזכות העור שלקחו ממנו, הבאסה שלנו זה שלא יכולנו לתרום יותר כי עבר זמן מהנפילה ועד שמצאו ויש איברים שצריכים לשמור בצורה יותר מהירה".

"יש מלא זרים ליד הקבר שלו והזר הכי מרגש שהניחו ב-אזכרת ה-30, זה של הנציג של אד"י שעליו כתוב: "במותו הציל חיים". זה היה לנו ברור שזה מה שהוא היה רוצה, זה משהו שדיברנו עליו המון".

השירה המצמררת בהלוויה: "המלאך הגואל אותי"

אחד הרגעים המצמררים והזכורים מההלוויה היה בסיום הספדו של דורון, כאשר כל הקהל הצטרף אליו לשירת- 'המלאך הגואל אותי'. דורון מספר מה עמד מאחורי הרגע המרגש הזה: "כשהיינו סביב הגופה שלו במחנה שורה בחדר הפרידה, עמדנו כל המשפחה סביבו ואמרתי שאנחנו חייבים לשיר ביחד- 'המלאך הגואל אותי' כמו שהיינו משכיבים אותו כל לילה לישון אחרי קריאת שמע. ניסינו לשיר את זה ושום מילה לא הצליחה לצאת רק בכי קורע לב. אז אמרנו שם שנשיר את זה בהלוויה".

"אני יודע להגיד ש-6,000 אנשים ליוו אותי בשירת 'המלאך הגואל אותי' לאח שלי הקטן ואני לא יודע כמה אלפי אנשים החלו לשיר המלאך הגואל אותי לילדים שלהם בזכות זה". פרשת השבוע בשבת אחרי שהוא נפל הייתה פרשת ויחי הפרשה של המלאך הגואל…"

החייל הבודד סיפר: "ירון דאג לי שיהיה לי איפה להיות בשבת"

יש איזה סיפור ששמעתם לאחר נפילתו והופתעתם ממנו ולא ידעתם עליו? "כן יש המון. אבא שלי הולך כל יום שישי לקבר ויום אחד הוא מגיע לשם ורואה מישהו שמנקה את הקבר. אבא שלי קלט שהבן אדם הזה עם דמעות אז הוא שאל אותו מה הוא עושה שם. אותו אדם, סיפר לו שהוא היה חייל של ירון ושהוא חייל בודד ממשפחה חרדית שזרקה אותו מהבית ושלא היה לו בית. הוא סיפר שירון דאג לו כל שבת שיהיה לו איפה להתארח ואיפה להיות ואפילו שעבר זמן אחרי שהוא היה מפקד שלו, הוא עדיין היה דואג לו בכל שבת. אז עכשיו הוא מגיע להיפרד ולדאוג למי שהיה הדמות האבהית שלו".

"גם דרה בת הזוג שלו כתבה פוסט מאוד מאוד מרגש, על הדיכאון שהיה לה וירון פשוט הצליח להרים אותה ולהוציא אותה מהדיכאון. היא הייתה מאובחנת רפואית והוא הצליח להרים אותה. הייתה לו את היכולת הזאת לזהות בעיה ולמצוא לה פתרון.

"במחברות הפיקוד שלו, הוא הוא כתב בלי סוף נקודות לשיפור ולשימור מכל דבר בצורה כל כך עמוקה, הייתה לו ביקורת עצמית מטורפת. הרבה אנשים אוהבים להאדיר את המת אחרי שהוא נפל, אבל קראנו לו יצירת המופת שלנו עוד לפני שהוא נפל. אחי דניאל שנולד לו הבן הראשון ביקש דווקא מירון להיות הסנדק שלו, כי הוא היה המובחר מבין כולנו. מצד אחד הוא היה סנדק ונתן לכל אחד ברכה ומצד שני אחרי זה הוא נתן לי חיבוק ענק כאילו להראות שהוא זוכר שאני האח הגדול.

דורון סיפר על התפילה המיוחדת שהתקיימה ברעננה בשבת לאחר נפילתו של ירון, תפילה שתושבי רעננה לא ישכחו: "ברעננה היו עושים במשך שנים תפילת שבת ברחבה מרכזית בעיר, אבל אחרי המחלוקות על הרפורמה המשפטית וההפגנות זה נפסק כי נהיה בלאגן עם המחיצה ו-'הדרת נשים'. אבל ביום שישי אחרי שירון נפל, דיברנו עם ראש העיר של רעננה חיים ברוידא וביקשנו ממנו לעשות תפילה כזאת לזכר ירון והוא הסכים".

"עד לאותה שבת, הכי הרבה שהגיעו לתפילה הזאת היו כ-300 איש ובאותה השבת היה מעל ל-2,500 איש, פשוט באו מכל פינה בעיר. זה היה מטורף, כל העיר ביחד פשוט שרה ובכתה, אנשים שנסעו ליד עצרו את הרכב שלהם ושאלו מי זה הצדיק הזה שכולם שרים בשבילו".

לסיום, יש לך איזה מסר שתרצה להעביר מכאן לעם ישראל בתקופה המאתגרת הזו? "כששאלו את ירון על המצב במהלך המלחמה הוא אמר- 'כוחנו באחדותנו".

"אנחנו רואים איך אנשים אוהבים אותנו, ואנחנו ממש עם אחד שלם שהוא שכול ואנחנו חייבים לתמוך אחד בשני. מאז שירון נפל, אנחנו מגיעים לשבעה ואזכרות של אחרים ומנסים לתמוך באבלים כמו שתמכו בנו. אנחנו לא מפסיקים לשיר, לדבר, לבכות, לספר, להעביר הלאה".

דורון מסכם במסר הכל כך חשוב איתו הוא הולך מאז נפילתו של ירון: "החיילים שלנו נפלו בשביל האחדות שלנו, לא היה מעניין אותם מי בחר במי, זה לא רלוונטי, נלחמים ביחד עד הסוף. ואם החבר'ה האלה נפלו בשבילנו אז המסר חייב להיות, שאנחנו חייבים לחיות חיים שראוי ליפול למענם. אם אנחנו חיים חיים של משמעות אז הנפילה שלהם יוצרת לנו משמעות חדשה בחיים והם לא נפלו סתם".