בין משיחיות ארצית לאסונית

מי כאן בעל הבית?

באביב שנת 2020, לרגל יום ההולדת ה-72 של מדינת ישראל, פרסמתי רשימה שכותרתה 'שני המשיחים של ישראל' (Israel’s Two Messiahs). הצעתי שם הבחנה בין משיחיות ארצית, דמוקרטית, לבין משיחיות אפוקליפטית, אסונית ורודנית, תוך הצעה להתמקד במשיחיות הארצית, שיש לה בסיס חשוב בתנ"ך ואצל הרמב"ם והוגים אחרים.

באותם ימי מגפת הקורונה, רק מעטים בישראל היו מעלים על דעתם שתוך שנים ספורות ימונה לממשלת ישראל אדם שהורשע בעבירות טרור (עם התיישנות) בתור השר לבטחון פנים, שיכונה מעתה השר בטחון לאומי, ואשר יפרוט על רגשי אלילות הבעל הנושנים, אלילות אותה גינו נביאי התנ"ך (ובעידן הנוכחי ביקרו אליעזר שביד ואחרים).

בוודאי שלא רבים היו מאמינים לפני ארבע שנים שעל שאלתו של אותו האיש "מי כאן בעל הבית?" ניאלץ כעת להשיב בצער: 'בצפון המדינה – חיזבאללה, בדרום – חמאס'; שלא לדבר על 120 החטופות והחטופים המוחזקים בידי חמאס מזה 264 ימים ולילות, ועל רבבות רבות של תושבי גבול הצפון וחבל אשכול העקורים מביתם כמעט תשעה חודשים. האם לסוגיית המשיחיות יש קשר להדרדרות זו?

דיכוטומיה כוזבת בין 'משיחיות' לבין 'חילוניות'

האמונות וההאמנות (beliefs) בחברה מסוימת משפיעות על אופק האפשרויות שלה ועל יכולתה לקדם שיתופי פעולה, או שמא להדרדר לאפיקים רודניים ולא דמוקרטיים. רלבנטית במיוחד לדיון הנוכחי היא ה'תיאולוגיה פוליטית', העוסקת בקשרים בין אמונות דתיות לסדרי חברה וממשל, ובמושג ה'תקוה הדמוקרטית', כלומר מקורות היניקה הרעיוניים של האמון החברתי ושל התקוה (הנראית כעת כה רחוקה) לשיפור ותיקון המצב האישי, החברתי והמדיני, למנהיגות ראויה ונקיית כפיים, שלא לדבר על תיקון עולם.

לתקווה הזו יכולים ואולי חייבים להיות מקורות דתיים ורוחניים. האם אנו בחברה הישראלית מחזיקים באמונות פרגמטיות לגבי העולם והאדם, כאלו המקדמות שיתופי פעולה וערבות הדדית, ותקוה דמוקרטית? בחלק מהמקרים נראה שכן, למשל בצוותי רפואה בבתי חולים ובעבודה משותפת ועל-מגזרית בצה"ל ובשירות הלאומי האזרחי. האם בהקשר הפוליטי, האזרחי, או המדיני-חברתי הרחב, אמונותינו המשותפות הן פרגמטיות ומסייעות לנו בקידום הטוב המשותף?

יתכן שה'מוצרים הרעיוניים' על המדף היהודי-ישראלי שחקו תפקיד כלשהו בהגעתנו עד הלום. דומה שלהפקרת השיח הציבורי לדיכוטומיה בין 'מדינה חילונית' נטולת מטפיזיקה כביכול, לבין 'משיחיות' מטפיסית אסונית, היה חלק בפינוי המרחב הציבורי והפוליטי לגסות לב. מרגע שהשתכנע רוב הציבור הדמוקרטי או הליברלי בתזה הטהרנית לפיה 'משיחיות' היא רעה ואין לה שום גרסה ארצית מוצלחת, השתלטותה של קיצוניות דתית על הזירה נהייתה קלה.

הפקרה זו היא מפתיעה, כי לצד מסורת ציונית-דתית מתונה ופרגמטית הדוגלת במשיחיות ארצית, היו וישנם הוגים פרגמטיים דוגמת ג'ון דיואי, מרדכי קפלן, דניאל אלעזר ופיליפ גורסקי, הסבורים כי דמוקרטיה משגשגת ולא אגואיסטית חייבת להשען על מסורות דתיות ארציות ובריתיות הדוגלות בהדדיוּת ושיתוף פעולה.

בין משיחיות ארצית לאפוקליפטית

כאמור, התשתית להבחנה דלעיל בין משיחיות אפוקליפטית לארצית מצויה במסורת היהודית הקדם-מודרנית. פרופ' דב שוורץ הציע בספרו הרעיון המשיחי בהגות היהודית בימי הביניים אבחנה כזו בין שני סוגי המשיחיות הללו: מחד, משיחיות אפוקליפטית, אסונית, הבורחת מן ההווה אל אוטופיה 'אחרת לגמרי', שהיא "קץ העולם הנוכחי והתמוטטות ההסטוריה" (שם, עמ' 15), ומנגד, משיחיות ארצית או נטורליסטית, שהיא דמוקרטית ממוקדת בתיקון הדרגתי וענייני של האדם, העם והעולם בהווה על מגבלותיו, והניזונה מאמונה שאפשר לכנותה משיחיות מפוכחת או פרגמטית. לדברי שוורץ, גישה זו סבורה "שהתקופה המשיחית תתרחש בתוך ההיסטוריה ולא בקריסתה. עולם כמנהגו ינהג, וחוקי הטבע ישארו על מכונם" (שם, עמ' 16).

שתי תפיסות המשיחיות הללו מצויות כבר בתנ"ך: האחת ארצית וממוקדת בגאולת העם מסכנות בטחוניות חיצוניות, וביצירת שגשוג חומרי ולכידות חברתית תוך דאגה לחלשים בחברה – או בלשון המקרא: הגר, היתום והאלמנה. זו גם תפיסת המשיחיות העיקרית אצל שופטים כמו גדעון, אהוד בן גרא ושל המלכים שאול, דוד ושלמה. תפיסת משיחיות זו נגזרת מעצם מעשה ההמלכה: יציקת 'שמן המשחה', שמן זית, על ראשו של המנהיג הנבחר.

כך למשל בהמלכת דוד: "וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ [את דוד] בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א טז, יב-יג). המלך הנמשח אינו לקוח מעולם אחר, ואינו דמות דו-ממדית המצוירת על שלטי חוצות. הוא איש או אשה מסוימים, בשר ודם, הממונים לתפקיד מחייב ותובעני, ואשר נחשבים בעיני הציבור למוּעדים-לטעוּת ולא למלאך או אפיפיור חסין-מטעות. אפשר לתאר את הקדושה המיוחסת למשיחים הארציים כ'קדושת תפקיד', או כריזמה מהסוג שאינו זר לכל תרבות ממוסדת בכל עם אחר.

דא עקא, אי שם מסביב ימי גלות בבל (ותחילת 'עידן הצִיר'), אולי בהשפעת טראומת החורבן, כובשת את מושג המשיחיות תפיסה אחרת, המגובה בתשתית רעיונית המאדירה את הנס ואת שינוי סדרי הטבע, ומציעה 'עולם חדש וטוב' לצד 'לב חדש' לאדם ושינוי סדרי בראשית. עמדה זו מופיעה אצל נביאי התנ"ך (ישעיה המאוחר, יחזקאל ועוד) וקונה לה שביתה בימי בית שני, ומתבססת תדיר על הנבואות והחזונות הסתומים בספר דניאל; כיום היא נחשבת בעיני רבים לצורת המשיחיות היחידה שבנמצא.

המשיחיות של חב"ד, למשל, דוגלת במשיח נפקד-נוכח, כלומר הרבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מלובביץ') ז"ל, שהותיר מורשת ריאליסטית מסוימת, אך דמותו השרישה בציבור הישראלי (באמצעות רבבות שלטי חוצות וכרוזים) את ההנחה שמשיחיות היא מנוגדת למנהיגות יהודית ממשית וחיה, המקבלת החלטות מדיניות וחברתיות כבדות משקל ומועדות-לטעות לגבי פניה ועתידה של מדינת ישראל לטובת כלל אזרחיה. באותו האופן נעשה שימוש ציני בתמונות של הרב עובדיה יוסף ז"ל בקמפיינים של בחירות, כאילו ניתן או רצוי לחשוב על המציאות בהווה דרך משִׁיחים שכבר מזמן אינם בני-שִׂיח בעולם החיים (האם יש כאן הפרה מובלעת של האיסור לדרוש אל המתים?). בחסות המפנה הרעיוני הזה נדחקה מהשיח הישראלי המשיחיות הארצית.

משיחיות פרגמטית כמכנה יהודי-ישראלי משותף בין דתיים, מסורתיים וחילונים

במסורת היהודית המדרשית יש צמד מושגים מקביל: 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד'. הראשון מזוהה כצאצא של שבט יוסף, ואמור להצטיין ביצירת שגשוג חומרי; השני מזוהה עם שושלת דוד, משבט יהודה, ואמור לבשר גאולה רוחנית שלמה. בציבור הישראלי החילוני 'צבועים' שני סוגי המשיחיות הללו שכאלה שאינם מתיישבים עם האתוס הדמוקרטי המודרני, אך דומני שלפחות את סוג המשיחיות הראשון, הארצי יותר, אפשר לקשר לסוג ההנהגה הנחוץ לישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, ולתפיסתה כ'ראשית צמיחת גאולתנו' (שימו לב שביטוי זה נזהר פעמיים מלקבוע שאנו ברכבת-גאולה דטרמיניסטית: אנו רק בתחילת הדרך — 'ראשית' – של צמח שעלול גם לקמול). במסורת היהודית עצמה יש אפוא תפיסה בולטת הרואה את תפקידו של המשיח כמנהיג ארצי שמשימתו היא הובלת עם-ישראל לבטחון ושגשוג, ולא שינוי סדרי בראשית.

האם מי שמחזיקים בתפיסת משיחיות ארצית יצפו מהשלטון וממשרתי הציבור להתנהלות תקינה, או יקדשו כל מנהיג יהודי באשר הוא, בלי קשר למעשיו? משיחיות ארצית עשויה לראות את השלטון היהודי הנבחר כניחן בקדושה או כריזמה, ואת מדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו', ומאידך תנקוט במידה פרגמטית בריאה של ביקורת עניינית על נבחרי הציבור. למעשה, משיחיות חילונית עשויה להיות דוגמטית ואטומה למציאות לא פחות מאחותה הדתית (כפי שטוען למשל גולן להט). לעומת זאת, משיחיות דתית – אך גם מסורתית וחילונית – פרגמטית, המכירה במועדות-לטעות של האדם (ואפילו של האל, כפי שעולה מהתנ"ך בכמה מקומות), לא תקדש בעלי שררה רק מכוח תפקידם, ותדרוש מהם נאמנות למשימתם הארצית ולכל בית ישראל (בודאי שלא רק ל'בייס-ישראל').

בין חירום לשגרה

לנוכח מגמות של הקצנה דתית בעשור וחצי האחרון, מבקשים חילונים רבים בישראל להמנע מכל סממן של דת (או 'הדתה'). אולם למדינת ישראל כיהודית דמוקרטית היו וישנם סממנים מסורתיים, כמו דגל המדינה, המסמל טלית, ויום השבת, הקבוע בחוק כיום מנוחה לאומי. אפשר לטעון שגם מצב המלחמה המתמשך בישראל אינו חף ממימדים דתיים וחילוניים. קחו למשל את ההגדרה של המשפטן הגרמני קרל שמיט (Schmitt) לדמות הריבון, כמי שמכריז על 'מצב החירום'. הגדרה זו, סבר שמיט, יונקת – כמו כל מושגי הריבונות, לדעתו – ממסורות דתיות. במקרה הזה, מתפיסה רודנית של האל, כריבון שאינו תלוי ברצון האדם.

מדינת ישראל, חשוב להזכיר, נתונה ב'מצב חירום' מלחמתי עוד מאז הכרזתה בידי מועצת העם הזמנית ב-19 במאי 1948. מצב זה הוא אנטי-הלכתי ביסודו, כיון שהמפגש עם המוות הכרוך בלחימה מביא להשעיית תוקף החוקים והכללים הרגילים, השגרתיים (בדומה לפטור מהמצוות של 'מי שמתו מוטל לפניו' המתואר במשנה ברכות ג, א). עצם קיומו של מצב החירום בישראל מושפע אפוא מזרמי עומק דתיים ואינו 'חילוני' למהדרין. בה בעת, מצב החירום בישראל הוא מחלן או מפקיע-חוק באותו המובן האסוני המיוחס תדיר בשיח הישראלי ל'משיחיות הדתית', וליתר דיוק למשיחיות האסונית.

מבחינה זו, האתגר האזרחי בישראל עשוי להיות חופף לזה ההלכתי: להגביר את מצב השִׁגרה, שהוא – ולא מצב הלחימה – הוא המגדיר את הנורמליות ואת המצב המדיני מבוסס-החוק. ישנו אפוא מתח מעניין בין מצב החירום הישראלי לבין המאמץ לביסוס שלטון החוק. שכן ישראל כמדינה המכירה בשלטון החוק ובמערכת המשפט היא 'מדינת הלכה', במובן הפשוט ביותר של המילה: בית המשפט העליון נוקט כידוע במילה 'הלכה' כדרך לתיאור פסיקותיו.

בשונה ממי שסבורים ששופטיו גזלו את המילה הזו מהמסורת היהודית, רבים סבורים שתתכן השלמה בין המשפט העברי והמסורת היהודית, ובין חוקי מדינת ישראל ומערכת המשפט שלה, השלמה המגולמת ב'חוק יסודות המשפט'. חילוניות לא טהרנית, המכירה במקורותיה הדתיים, עשויה אפוא לרצות לעודד תפיסות דתיות פרגמטיות המקדמות ממלכתיות משלבת, שוחרת חוק, סדר ושגרה.

האם מהמשיחיות הארצית תבוא הישועה?

בשנים האחרונות שבענו מפירות הבאושים של המציאות האסונית ושל המשיחיות האסונית, שאליה נהו רבים בציבור הדתי, המסורתי והחילוני, שלא מצאו על 'המדף הרעיוני' בישראל את האפשרות לדגול בתקוה דמוקרטית יהודית ארצית המייחסת למנהיגים קדושת-תפקיד אך לא חסינות מטעות. האם נהיה מוכנים לתת סיכוי גם למשיחיות הארצית, הפרגמטית? האם דוקא בה גלום סיכוי לשיקומה של החברה הישראלית?

==

ד"ר נדב שיפמן ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל ועמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.