גר בקראוון ושר על ארגזים – קבלו את שי גבסו החדש

שי גבסו התגבר. הוא כבר לא אותו הילד ששר רק על אהובות מחכות עם לחני פופ קליטים. בסיבוב ההופעות שלו "קרוואן" מופיע על הבמה שי אחר, קצת מהורהר ומבויש ולעיתים נדמה כי הוא בכלל לא רוצה להיות על הבמה.

כשצופים בגבסו בגרסתו החדשה הוא נראה רחוק כרחוק מזרח מן המערב מאותו הילד ששר בניצנים בחולצה מוכספת מול אלפי מעריצות. אולי אלו המגורים בקרוואן, הלימודים בישיבה, או ההתבגרות טבעית שהפכו אותו ליוצר מהורהר, חושב ורוקיסט.

 הוא עולה על הבמה, חמוש בטקסטים עשירים, בשירה מהנשמה ובגיטרה אקוסטית, את גבסו מלווים אור גרופינקל עם גיטרה חשמלית וישי על גיטרה בס, יחד הם יוצרים הרמוניה מושלמת של צלילי הגיטרה.  

 גבסו מתחיל לשיר את "ארגזים" בו בוא משרטט ארגון חתונה שבה הוא הולך לאיבוד ושוזר בטקסט ביקורות רבות, "אז חזרתי מהעבודה עברתי דרך העיר, ביקשת שאקנה מתנה שלט בשביל הדלת ששם יהיה כתוב "כאן גרים בכיף" ואז שרון דיבר על חיים ממוצעים רגע לפני שהשתנו אצלו כמה דברים וכולם שרו בטלוויזיה הספידו את המתים, שכחו את העוני שמתחת לקו החיים".

הוא חושף את עצמו ומספר לקהל על החתונה שלו שהתבטלה ומספר בעצמו ובשיר על הבחורה שרצה חתונה גדולה שבה הוא הלך לאיבוד. כשהוא מדבר על כך הוא כלל לא מודע למבטים המצפים של הבנות שיושבות בקהל ונראה כי למרות הזמן, עדיין לא נוח לו בתוך מבול ההערצה.

 מסע אל נבכי הנפש

גבסו שקוע בתוך תהליך היצירה שלו, הרחק מאור הזרקורים. כשהוא שר את "נשק" שיר שבו הוא מספר שהיה רוצה לירות בכל מי שלא מתאים לו, הוא אומר בפשטות שכאשר כתב את השיר הזה, הוא חשב על תגובותיהם של השומעים ואז אמר לעצמו שהוא כותב את השיר קודם כל לעצמו וגירש את המחשבה על תגובות האנשים מליבו. הישירות של הטקסט גורמת לעיתים לזוז באי נוחות בכיסא:

"הייתי רוצה שיהיה לי נשק שאוכל לירות בכל מה שאני לא מסכים איתו, הייתי יורה בו. הייתי רוצה שיהיה לי נשק, שאוכל לירות בכל מי שאני לא אוהב, או לא אוהב אותי. בום בום, והרחובות נקיים, בום בום והמצפון שוכב על הגדר." השירים מהאלבום האחרון של גבסו נראים כאילו נכתבו בתוך מסע פנימי שלו עם עצמו וההופעה מול הקהל היא רק תוצר לוואי של המסע אל נבכי הנפש.

האלבום האחרון של גבסו "קרוואן" וסיבוב ההופעות שנלווה אליו מעמיד את גבסו בפני מציאות חדשה. מאומן שמספק להיטי פופ להמונים הוא הופך לנגד עינינו לרוקר אמיתי ובועט, עם טקסטים ציניים ומשוננים, גיטרה וקול שהתבגר, הוא משלים את המהפך מאותו נער שצועק "ניצנים, שירו איתי" ומבקש מאהובתו לספור יום ועוד יומיים, לאמן בשל ששר "אלי אלי הראה לי, אני לא רואה כבר מה זה טוב, אלי אלי הראה לי,  אני לא רואה כבר את הסוף . בתוך ביתי ילד שעשועים מחפש לו את הדרך למרוד ,להפסיק ולו לרגע לחשוב". 

גם כשגבסו שר את שיריו מהאלבומים הקודמים, בתקופה שבה הוא עוד היה נער פופ שכותב מוזיקה גלגלצית, הם נשמעים אחרת, הוא יוצק את עצמו החדש לשיריו הישנים.

 אז מה בעצם קרה לו? האם תהליך ההתבגרות ביגר אותו מוזיקלית או שאולי עכשיו הוא בטוח באהבת הקהל ומרשה לעצמו לכתוב את המוזיקה שתמיד רצה לכתוב? או אולי זה בכלל תהליך החזרה בתשובה שהוא עובר מאז היה בן 12. גבסו מרבה  לספר בראיונות על עולמו הרוחני, על ההתקרבות לאלוקים ועל לימודי הגמרא. 

  נראה כי גבסו מנסה להתנער מהתדמית הילדותית שדבקה בו של אומן שהוא בובה על חוטים. בינתיים הוא מצליח. הוא מתעל את הכישרון שלו לכתיבת שירים אמיתיים, מלוכלכים, כואבים ובעיקר נוגעים.

שי גבסו – "ארגזים"

 שי גבסו "קרוואן"

13.10 בר גיורא תל אביב

14.10 פאבלה במשגב

26.10  ארמנס אבן יהודה