דור אחד וחצי: הרב חיים רטיג מספר על האח והאחות שלא הכיר - סרוגים

דור אחד וחצי: הרב חיים רטיג מספר על האח והאחות שלא הכיר

אביו של הרב חיים רטיג איבד את אשתו וילדיו בשואה וניצל בעצמו מספר פעמים ממוות מידי הגרמנים. סיפור משפחתי של דור שני שאיבד אחים ואחיות שאותם אפילו לא הכיר

דור אחד וחצי: הרב חיים רטיג מספר על האח והאחות שלא הכיר
  סיפור משפחתי. הרב רטיג

השואה הינה מילה נוראה המקפלת בתוכה משמעות של חושך, שכול צער ואובדן. העם היהודי עדיין מלקק את פצעיו הנוראים על השמדת מיליונים מבניו. את המספר הכללי של הקורבנות ניתן לפרוט למיליוני סיפורים אישיים של אבות ואימהות, של ילדים ומשפחות ושל משפחות מורחבות שעלו בעשן הכבשנים השמימה. מיליוני אנשים, נשים וטף שנטמנו בבורות המוות המזוויעים המפוזרים בכל רחבי אירופה המזרחית.

לכל אחד מאתנו יש את הסיפור המשפחתי שלו, את הזוועה הפרטית שלו. וכך גם לי יש את סיפור המשפחה שלי. אבי נולד בסוף 1903 בעיירה הנקראת לובין, הנמצאת כעשרים ושמונה קילומטר מהעיר הגדולה לבוב וכשמונה עשר קילומטר מהעיירה קומרנא, שהייתה קטנה אך חשובה בימים ההם בגלל שושלת חסידות חשובה שהייתה בה.

לפני המלחמה לאבי היו עסקים שונים ונולדו לו שני ילדים, ישראל ופסיה, אחיי מאשתו הראשונה. את תחילת המלחמה הוא חווה בעיקר כקצין בצבא הפולני, וכששאלתי אותו על כך הוא ענה: 'נסוגונו והלכתי הביתה. מה יכולנו לעשות עם סוסים אל מול הטנקים הגרמנים'. אחרי תקופת כיבוש קצרה של הגרמנים הגיעו הרוסים, ואבי התמנה להיות מנהל של בית חרושת לספירט, עובדה שגם הצילה את חייו. בעשרים ושתיים ליוני 1941, פתחו הגרמנים מבצע ברברוסה והגבול שהיה קרוב הביא את משפחתי המורחבת אל תוככי השלטון הנאצי תוך ימים ספורים.

כל יהודי הכפר נורו מעל הבור

כאן מתפצל הסיפור של אבי ושל משפחתו, שכן באחד הימים כאשר אבי היה בנסיעה אל לב גליציה (היום אוקראינה) לקנות חיטה עבור המפעל אותו ניהל, מנעו ממנו לחזור הביתה. אבי הגיע לרוסיה לאחר שנלקח עם הצבא הרוסי שנסוג ופוצץ את הגשרים, והוא ניצל מהגרמנים. בינתיים יתרת המשפחה – אשתו, סבתי, דודתי, דודי, אחי ואחותי, נשארו תחת הכיבוש הנאצי, אך לא לזמן רב שכן רובם נספו בבור המוות ליד הכפר בו חיו.

אחרי המלחמה, כאשר אבי חזר אל הכפר, הוא שמע מפי שכניו האוקראינים את סיפור הזוועה של הרצח. הם סיפרו, כי את בנו ישראל זרקו חי לבור ואת בתו ואשתו הרגו במכה, כדי לחסוך בתחמושת. בסבתי ודודתי ירו יחד עם עוד למעלה ממאתיים יהודים. לימים גם אני ביקרתי בכפר, שם פגשתי גוי מבוגר שבכה כשסיפר כמה היה קשה תחת השלטון, ואיך אבא שלי דאג להם ונתן להם חלב מהפרה שלו. הוא זכר גם את אחי ואחותי.

ליד בור ההריגה של המשפחה, פגשתי אוקראינית זקנה שהייתה בת חמש באותם ימים. היא סיפרה שביום הזוועה היא ואביה התלוו ליהודים כדי לראות מה עולה בגורלם. כשהגיעו אל הבור, היו חמישה מקלעים, וכל היהודים עמדו מול הבור והתפללו. כאשר התחילו היריות היא התעלפה מהפחד והאימה. וכך נסגר הגולל על יהדות לובין ויאלקי הגדולה.

סבי שאני קרוי על שמו, חיים אברהם רטיג, לא היה שם מכיוון שהיה בעבודה. כשהגיע בערב וראה כי כל המשפחה נרצחה, הוא התרחץ, לבש את בגדי השבת שלו, הקפוטה והשטריימל, ישב על המרפסת והתפלל כל הלילה. בבוקר מצאו אותו השכנים מת, נטלוהו וקברו אותו במקום לא ידוע. דודי משולם נרצח אף הוא לקראת סוף המלחמה בעיירה הסמוכה גריידינג יחד עם דודה נוספת, ילדיה ובעלה. ככה נותר אבי אוד מוצל מאש הרשעים, יחד עם דודה נוספת שניצלה בזכות עלייתה לארץ טרם המלחמה.

התקומה שלאחר השואה

אבי ניצל מידי הגרמנים, אך עבר גם הוא קשיים ברוסיה. הוא נהג לספר לי על הדיביזיה הפולנית שהיה קצין בה, שהותקפה על ידי חיל האוויר הגרמני, ועל ההוראה של סטלין להחזירה בגלל ששנא ולא סמך על הפולנים. הוא סיפר על הרעב העצום שהיה וכיצד בשבוע אחד איבד את כל שיניו בגללו. הוא קיבל תפקיד ניהולי בבית חרושת לקטיושות, שם היה עד לסוף המלחמה. אולם כאשר שב הביתה וראה כי כל משפחתו נרצחה, הוא חזר לרוסיה שם פגש את אשתו השנייה, אימי. ביחד הם עברו לפולין בה גרו מעל עשר שנים ונולדו להם שתי בנות, אחיותיי. הם עלו ארצה, וכאן נולדתי אני ונפטרה אחת מאחיותיי ממחלה. הורי קבעו את מושבם בקרית שמונה וחיו שם עד סוף ימיהם. הם נפטרו בשיבה טובה וזכו לראות נכדים בארץ. השרידים צמחו והמשפחה חזרה לחיות ולפרוח עם נכדים ונינים, וכך למרות הרוע והקטל, האור והטוב נצחו – עם ישראל חי.

==

הרב חיים רטיג הוא ראש ישיבת ההסדר בינות ברעננה ויו"ר זהות – איגוד המרכזים לזהות יהודית

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו