בעקבות הביקורת: חני לוז משיבה אש

מבקרת התקשורת מימין הפכה ביממה האחרונה ליעד של עיתונאים שתהו על שתיקתה בעניין צנזור הטור של ידידיה מאיר. בטור אישי היא משיבה לעיתונאים "לא משחקת משחק הגינויים"

20.01.14 15:43  י"ט בשבט תשעד
בעקבות הביקורת: חני לוז משיבה אש
  לא משחקת את משחק הגינויים. לוז (יח"צ)

ביממה האחרונה הפכתי, שלא מרצוני למרכז של איזה דיון פנים-מגזרי עם הפנים החוצה, בעניין ההחלטה של בשבע לגנוז את הטור של ידידיה מאיר, ידידינו המוכשר, ולזרוק את העיתונים שכבר הודפסו.

ההחלטה של בשבע היא החלטה אומללה, לא מכובדת ולא מכבדת. אני לא מבינה את השיקולים. התוצאה היא ש"בשבע" ירו לעצמם ברגל ומן הסתם יוסקו המסקנות לעתיד, כך אני מקווה.

מערכת "בשבע" ארחה מיני-טור קבוע שלי למשך כשש שנים במדור המצוין והמנוח "מיקרוסקופ", ואני מודה להם על כך. המדור הופסק משיקולי המערכת לפני כחצי שנה. ביני לבין מערכת "בשבע" אין כל קשר, וההחלטות שלהן נעשות משיקולים שלהם.

אני לא עובדת אצלכם

מהון להון, הפך הדיון להיות "למה חני לוז לא מגיבה, היא צבועה, כל הביקורת שלה על תקשורת הוא שיקרי ותסתמו כבר את הפה, ימין מתבכיין".

טוב, נעזוב את העובדה שכשסגרו את הטור שלנו ב"בשבע" לא זעקו כל אותם אבירי "חופש ביטוי", וגם לא כשעשו תרגיל מכוער לטור המנוח ב"מקור ראשון" (דף שלם במוסף 'יומן' למשך ארבע שנים) לאחר שחזרתי מחופשת לידה, והדף הועבר לאנשיל פפר. כצפוי, אבירי ביקורת-התקשורת של השמאל כמו "העין השביעית" וכתבי תקשורת – לא צייצו.

משום מה, יש שחושבים שאם נטלתי על עצמי תפקיד ציבורי, שהוא בתקופה האחרונה התנדבותי לחלוטין, אני חייבת לעשות את מה שאנשים-בעלי-נגישות-תקשורתית חושבים שאני צריכה לעשות. ומיד.

אז זהו, שלא. איך אומרים? אני לא עובדת אצלכם.

אבל יש גם עניין מהותי יותר: אני מעולם לא סגדתי לדת העיתונות. אני לא רואה את העיתונות כמכשיר שנותן הכשר לכל דיבור והשתלחות. אפרט טיפה במה אני לא מאמינה:

* הנוהג של הפיכת שיחה פרטית לשיחה פומבית באופן חד צדדי הוא נלוז בעיני. מעשה מכוער, שגם מופיע ככזה בהלכה היהודית בעניינים שונים.

* הקלות הרבה של רמיסת שמו הטוב של אדם פרטי, בין אם הוא איש ציבור או לא, ורמיסת שמם הטוב של קבוצת אנשים כקבוצה – היא רעה חולה בחברה שלנו. הלבנת פנים כמוה כרצח, למדנו ממקורותינו.

* שימוש בפרסום פומבי שמלבה את שנאת-ישראל והאנטישמיות הקיימת בעולם. לא סתם חיברו את הברכה ה-19 "ולמלשינים אל תהי תקוה".

* הביקורתיות, שהיא ה-דגל שדת-העיתונות נושאת בגאון – היא מחלה ממארת ביחסים בין אישיים במיקרו ובמאקרו. ביקורתיות-יתר יחד עם ציניות וחוסר אמון/אמונה היא גורם מפתח להרס יחסים בין אישיים, וכן ביחסים בתוך חברה, במאקרו. היא פוגעת בעשייה מבורכת של אנשים רבים, וכולנו משלמים את המחיר של הפחד מ"חשיפה" ו"תחקיר". מחיר כלכלי וחברתי.

* חופש הביטוי' ו'זכות הציבור לדעת', אינן סיסמאות קדושות, שאין בלתם. יש שיקולים אחרים שיכולים להיות חשובים יותר.

מותר לבשבע לעשות מה שהוא רוצה

לא, אני לא דוגלת במשטר סותם פיות, אלא בשיח ציבורי פתוח, לא מתלהם, ענייני, שנעשה באופן הוגן. הזירה התקשורתית שלנו אינה כזו, לצערי. גניזה של כתבה/מאמר הוא נוהג שרווח כל יום בכל עיתון. אם עיתון הוא גוף פרטי, זכותו להחליט מה לפרסם ומה לא. אם "בשבע" החליטו לא לפרסם את המאמר של מאיר, אולי היו להם שיקולים חשובים, בייחוד כלכליים. יחד עם זאת, ההחלטה היתה כל כך מוטעית, בייחוד בימינו אנו, כשאפשר לפרסם מה שרוצים בדרך-עוקפת-עיתונות מכל סוג.

בזמן שאנחנו דנים ומתווכחים, גזנו עורכים של "ידיעות אחרונות", "מעריב" , "הארץ, וגם "מקור ראשון" כתבות ומאמרים. משיקולים שונים: לא מתאים לאג'נדה, פוגע במישהו מהאנשים החשובים , לא מתאים לתקופת לפני-בחירות-אחרי-בחירות-לפני-ביקור-ג'ון-קרי-מספר-45665 ועוד שיקולים. אמנם נדיר יותר לגנוז טור של בעל-טור קבוע, ובמצב כזה, כשבעל הטור הוא גם ידוען המקושר היטב – הגניזה מקבלת בולטות יתרה. דווקא משום כך השיקול שלהם היה מאוד תמוה בעיניי. אבל מה לעשות, זה העיתון שלהם וזו זכותם.

עובדת מול התקשורת הציבורית

הנקודה המרכזית שלי בדיון הזה הוא שאני, שעוסקת בתקשורת ובביקורת תקשורת כבר מעל 17 שנה היא שנקודת מוצא המרכזית היא הניצול הציני של התקשורת הציבורית: התקשורת הציבורית/ממלכתית 'נחטפה' מהציבור הרחב, היא משמשת ראש חץ במאבק תרבותי ופוליטי, ויש לה אג'נדה שמאלנית מובהקת. המאבק הציבורי שלי הוא בעיקר כנגד התקשורת שכספי הציבור שלי ושלכם מממנים אותה: גל"צ, רשת ב' ושאר ערוצי רשות השידור, וכן הערוצים הציבוריים-מסחריים שזכו במכרז ציבורי – ערוצים 2 ו-10.

את המשאבים המוגבלים שלי אני משקיעה בעיקר שם, מול התקשורת הציבורית. למשל, מול ה"בית של החיילים" שהפך לשופר של הקרן. ה"בית של החיילים" שיורק על חיילי ההסדר, ושעושה הכל כדי לזרוק רבבות חיילים (בסדיר ובמיל.) ובני משפחותיהם מהבית האמיתי שלהם. מול התקשורת שלנו, שמוסיפה דלק ללחצים בינלאומיים נגד ישראל.

אותה "עיתונות" ממלכתית שהפכה לכלי-עוקף-דמוקרטיה, ומכתיבה את סדר היום הלאומי במישור הפוליטי והתרבותי ומהווה כלי אסטרטגי שלצערנו, נותן רוח גבית לאויב ואף יותר מזה.

יתרה מזו – לאחר שקלמן חשף את הסיפור אתמול, הפיד שלי בפייסבוק התמלא בסטטוסים על הידיעה הזו. כצפוי, אפילו בעיתונות השמאל נתנו לכך פרסום. לייקתי את כולם. היה גם מי ששלח לי בפרטי, והגבתי לו באופן פרטי. במקום שאין אנשים אני משתדלת להיות אשה. במקום שיש הרבה אנשים וצפוף – אני לא נדחפת. אם יש מי שמטפל – אין צורך במשאבים שלי. בייחוד באמצע שאני עוסקת בעניינים אישיים ועסקיים אחרים, וזמני מוגבל לפני נסיעה.

מזדהה עם כל מילה של ידידיה מאיר

הדיון גלש למחוזות אחרים, אוקיי. אז אני רוצה להוסיף שאני גם לא חלק מאותם אלה שרוצים להיראות נורא יפים בעיני האליטה התקשורתית, ועושים זאת על ידי רפלקס-הגינוי לכל מי שנראה ימין יותר "קיצוני" ממני. כי זו בדיוק המטרה של אותה אג'נדה שמאלנית: לתת את הטון. להיות בעלי השיח הנכון, שכל מה שחורג ממנו ראוי לגינוי. השליטה של שיח שמאלני על השיח הציבורי בישראל – היא היא לוז הבעיה.

סתימת הפיות מבית המדרש של השמאל והרדיפה אחרי כל אמירה וסיסמה לא-נכונה-פוליטית, היא תעודת עניות למי שמאמין לחופש הביטוי ובדמוקרטיה. לצערי, יותר מדי "אנשי ימין" נופלים בפח הזה. עוד לא שמעתי איש שמאל שמגנה את השמאל הקיצוני. זו התנהגות שמאפיינת חשיבה של מיעוט שמחפש את האישור של הרוב-השליט. בעיה נרטיבית ידועה.

הבעיה היא שהדיון על טורו של ידידיה מאיר (שהזדהיתי עם כל מילה שלו) היא השרשרת הזו : "בשבע" גנזו כתבה בגלל שיקולים פרסונלים/כלכליים של ההנהלה –> הכסף שמגיע למוסדות של המתנחלים (בדגש על בית-אל) מושחת –> הבניה בבית-אל מושחתת –> להקפיא בנייה מייד ולהניף את גרזן ההרס, כמה שיותר מהר.

יש מושג פוסט מודרניסטי שנקרא "התקבלות": לא משנה מה שהכותבת מתכוונת, אלא מה שהקורא מבין ומסיק. אם מה שיש לי להגיד על בשבע-ערוץ-שבע-ישיבת-בית-אל יתקבל על ידי אחרים כאיזושהיא לגיטימציה עמוקת-פרשנות שתפגע, אסטרטגית, בדברים חשובים לי- אני לא במשחק.

אם יש לי ביקורת על התנהלות ישיבת-בית-אל ושאר שלוחותיה, אני אגיד ואומר באופן ענייני במקום המתאים ובזמן המתאים.

לא מסתירה את האג'נדה שלי

גבירותי ורבותי, אני לא בקטע. אני לא "אידיוט שימושי" במחזה הזה. תגידו שהלכתי רחוק מדי? אז אולי לא הבנתם איך המאבק האנטי-מתנחלי עובד, מהכתב בשטח, העורכים, ארגוני השמאל , הפרקליטות ועד בית המשפט העליון. כל עוד הביקורת שלי תשמש ככלי עזר לאג'נדה אנטי-ציונית, להרס, אני לא שם. יש דברים חשובים לי יותר. את הביקורת שלי על עוולות אני משמיעה במקום ובזמן המתאים והיעיל. לאו דווקא באוזני הציבור, לצערם הרב של עיתונאים מסוימים שאלה בדיוק החומרים שהם מחפשים. אמרתי לכם, אני לא בדת הזאת, לא מאמינה בה. האמונות שלי אחרות. תכבדו.

לא מסתירה את האג'נדה שלי, והלוואי שבתקשורת הישראלית תדעו מה האג'נדה של כל מי שמדבר, כי זו תקשורת הוגנת ואמיתית. כך אמור להתנהל שיח ציבורי. לדעתי.

את הביקורת שלי על עוולות פנימיות אני משמיעה ועוד איך, ושילמתי מחירים יקרים. מאוד, אבל לא כדי לקבל כותרות או סימוני "אהבתי" מתא-כתבי-שטחים.

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן‎

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

7 תגובות
הצג את כל התגובות