דעה ולאו דווקא ימנית: יש יותר מדי ארגוני זכויות אדם

אתמול (יום שישי בשבוע שעבר) צעדתי בתל אביב יחד עם עוד 5000-6000 איש, שני שליש בערך אזרחי ישראל. 103 ארגונים קראו לאזרחי ישראל לבוא ולהפגין, בניכוי בערך 2,000 מבקשי מקלט אפריקאים שבאו להפגנה כל ארגון הצליח להביא בערך 40 איש. בערב בבית מול הפייסבוק נדהמתי לקרוא על ההצלחה של המצעד, על 10,000 איש לפחות שהגיעו, על מפגן הכוח המוצלח של שוחרי זכויות האדם. אני לא מבין מה חגגו חברים רבים וטובים למאבק על זכויות אדם ועובדים, אני בעיקר עצוב.

אני עצוב כי גם אם היו 10,000 איש ולא 5,000 איש במצעד, זה אומר שכל ארגון הצליח להביא בערך 100 איש, ישראלים ולא ישראלים (אני מתנצל שאני מדגיש את נושא החלוקה לישראלים ולא ישראלים, היא באה ללמד על הדלות של מספר הישראלים שחשבו שיש צורך לצעוד למען זכויות אדם בישראל 2010). ההשתתפות הדלה אתמול מלמדת על חולשת השמאל הישראלי ופיצולו, הניכור בין פעילי השמאל ה"מקצוענים" והרחוב בישראל והריבוי של ארגונים מיותרים במגזר השלישי.

חולשת השמאל, ההפגנה אתמול אליה לא הגיעו אנשי שמאל מרכז למעט כמה מפגינים של השמאל הלאומי שעשו פרסום להפגנה אחרת, והגושון הירוק והעצוב בקטנותו של אנשי מרצ הגוססת, הייתה מפגן העדר הכוח של השמאל הרדיקלי בישראל. בתל אביב מעוז כוחם מצליחים אנשי השמאל הרדיקלי להביא כמה מאות מפגינים במקרה של חד"ש וכמה עשרות מפגינים במקרה של סולידריות שיח גראח או מאבק סוציאליסטי, (לטובת קוראי עבודה שחורה המורגלים בדיון האינסופי על אחדות השמאל הציוני או המשמעותי, השמאל הרדיקלי מפוצל ומסוכסך לא פחות, חד"ש משמעותית אבל לא חסרים גורמים שמבחינתם חד"ש היא מפלגה בורגנית רקובה ומתחסדת). היות ומפלגות הכאילו "שמאל" העבודה וקדימה לא ישלחו למצעד זכויות אדם ואזרח אף אחד לא את ציפי לבני ואורית זוארץ, לא את שלי יחימוביץ ועמיר פרץ. ההפגנה הייתה הוכחה שאפילו בתל אביב, לכאורה מעוז השמאל הרדיקאלי לא שווה יותר מכמה אלפים בודדים של מפגינים. מה שכן אני מניח שקדימה והעבודה לא היו מצליחות אפילו לגייס את מספר המפגינים הזה. עצוב לי על הנוכחות הדלה של חולצות כחולות, של פעילי איגודים, של פעילים ס"ד.

בהפגנה אתמול טרחו לחלק פלאיירים ועלונים כאילו היה בה ולו אדם אחד שלא חבר גם ככה בלפחות 15 ארגונים, תנועות עמותות ומפלגות ואינו יודע מהי האמת ושכל השאר זה שקרים. יש משהו עצוב במראהו של ד"ר אפרים דוידי מתרוצץ בין אנשים נושאי דגלים אדומים וסטיקרים של חד"ש לדחוף לידיהם את בטאון התנועה (זו הדרך), מי שהיה אתמול יודע את הדרך. מי שהיה אתמול לא צריך פלאיירים וסטיקרים, מי שהיה אתמול צריך לקחת פלאיירים וחומרים ולצאת ולחלק אותם בקרב מי שאינם גם כך, הגרעין של השמאל שוחר זכויות האדם והעובדים בישראל. ההפגנה אתמול הוכיחה שוב שבין הגרעין הקשה של השמאל והציבור בישראל שבאמת באמת באמת נזקק לשירותיו של שמאל יש פער וניכור. למען זכויות אדם לא צריך לצעוד תמיד בלב השבע של תל אביב.

בהפגנה אתמול כאמור היו מיוצגים לפחות 103 ארגונים. למה לעזאזל צריך 103 ארגונים של זכויות אדם ואזרח? למה לעזאזל צריך כל כך הרבה עמותות, תנועות, מפלגות, סניפים של אינטרנציונלים שונים וכל זה בשביל להשיג מפגן העדר כוח כמו זה שהופגן אתמול? מתוך 103 ארגונים שההשתתפו אתמול אפשר לבטל לפחות 50 ואף אחד חוץ ממי שעובדים בהם לא ישים לב. גם את ה-50 הנותרים אפשר למזג לפחות מ-25 ארגונים. בכל ארגון כזה יושבים אנשים טובים ומסורים, רק שהארגונים האלו מעידים על שתי המחלות של השמאל בכלל והן האמונה של כל אדם רביעי בערך בשמאל בהיותו המשיח שיושיע את העולם, והיכולת של השמאל להתפצל על שטויות. יש בחברה האזרחית שוחרת זכויות האדם יותר מדי אנשים שחייבים להיות המנכ"ל של עמותה X והיו"ר של תנועה Y אחרת יפול העולם. כל הארגונים ביחד חלשים ומנוכרים. בצד כמה ארגונים מקצועיים חשובים כמו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם וקו לעובד קיימים מספיק ארגונים שאפשר לסגור, פחות 70 משרות למנהלי ארגונים ויותר פעילות שטח במסגרות גדולות ובמפלגות שנזנחו לטובת תעשיית הארגונים של החברה האזרחית רק יעשו לנו טוב.

למרות כל העצוב והעלוב, קצת על הטוב והמעודד שראיתי, את פעילות "עתידנו" עובדות סוציאליות שהגיעו והסבירו את דרכן ופועלן למען שיפור מצבם של העובדים הסוציאליים. את הגוש היהודי ערבי ברובו של חד"ש, מעטים מול רבים שמסמלים בחשיכה הגזענית של מציאותנו היום יומית את התקווה לעתיד. את פעילי כוח לעובדים שלא היו רבים אבל צעדו גם הם וסימלו את התקווה לאיגודים דמוקרטיים. על כך שהפרובוקציה של "אם תרצו" לא הצליחה. בסך הכל תמיד אפשר לקוות שהשנה הינו בנקודת השפל, ושיהיה יותר טוב בשנה הבאה.

המאמר פורסם במקור באתר "עבודה שחורה"