כי אנשים שונים אנחנו

אי אפשר להמשיך ככה

השוני בינינו יוצר פערים גדולים, ונדמה שכמה שלא נתאמץ לא נצליח לגשר עליהם. אבל השאלה הגדולה היא לא אם נצליח, אלא האם אנחנו רוצים ומבינים למה זה הכרחי.

אי אפשר להמשיך כל הזמן לראות מה שקורה לאחרים, ולמכור לעצמנו אשליות שזה לא יקרה לנו.

אי אפשר לצעוק על הדשא של השכן, ולהתפלא שבסוף הוא יגיש תביעה על צרחות באמצע הלילה.

ואי אפשר למחות בצרחות על כל מי שחוטף מכות בהפגנות, ולחשוב בלב בעצת היצר הרע שמגיע לו.

למה אנחנו ממשיכים לעשות את כל הדברים המעצבנים האלה?

כי אנחנו לא מבינים שאנחנו שונים.

היו כאלה בעבר שניסו להגיד לנו. למרות שכרונולוגית אנחנו מתקרבים בלוח מהר כתמיד לתשעה באב, רק לא מזמן היה פורים וקראנו פעמיים על רשע אחד עם אוזניים גדולות, שטען באוזני מלך שלא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר הפרסי שיש "עם אחד מפוזר ומפורד.. ודתיהם שונות".

אז נכון שבסוף היהודי ניצח וקיבל מנות במקום מכות, אבל זה לא נגמר שם. היה עוד אחד בתנ"ך שכנראה קשור לאותו המן כי גם לו קוראים "הרשע" כמו שם משפחה, והוא אמר על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אז הוכחנו לאחרונה בפעם המי יודע כמה שזה לא תמיד נכון ולמרבה הצער אנחנו מתחשבים בגויים יותר מדי, גם כשזה על חשבוננו. אבל זה לא משנה את העובדה ששני הרשעים צודקים: בני ובנות העם היהודי שונים!

מתי אנחנו בכל זאת מבינים את זה? בזמנים קשים ובזמנים שמחים. בואו נעזוב את הזמנים הקשים, כי היו לנו מספיק לאחרונה ולא צריך להכביר מילים למה האחדות עדיפה על השוני.

עדיף תמיד להתמקד בשמחות

השבוע זכיתי להשתתף בשמחת שבע-ברכות(הפרטים המלאים שמורים במערכת). היו שם טיפוסים מאד שונים, אבל האווירה השמחה, המוזיקה והשילוב המנצח של אוכל שתיית "לחיים" וחברים- הפך את האירוע לאחת החוויות השמחות שחוויתי לאחרונה, ועובדה שאני כותב על זה.

באירועים משמחים נזכרים שגם אם אנחנו שונים, החכמה היהודית תמצא סיבה לחגוג את השוני.

לסיום משהו אישי מהחיים: גם במציאות היומיומית שלי אשתי ואני טיפוסים שונים. אני גם מזכיר לה את זה בכל הזדמנות. אבל תמיד היא אומרת שזה לא צריך למנוע ממני לעזור יותר בבית.

מסתבר שגם אם אנחנו שונים- יש דברים שלא משתנים!