על פי כל הסימנים, אם לא יהיה טוויסט עלילתי של הרגע האחרון, או שיצוץ מהלך שחמט מדיני סודי ומתוחכם שמתחבא מאחורי הקלעים ומחכה לרגע השיא הדרמטי לצאת לפועל, הנשיא טראמפ הולך 'להתאבד' על הסכם גרוע עם איראן, ולא רק שההסכם עצמו גרוע, אלא התנהלותו המבוהלת של טראמפ עצמה השמידה את ערכו של כל הישג צבאי או תודעתי כנגד המשטר.
הנשיא טראמפ ממש נראה כמי שמקיים תחרות עם עצמו, עד כמה יוכל להתרפס, ולזחול על ברכיו כל הדרך להסכם עם האייתולה החצי מת, מוג'תבא חמינאי, והכוחות האיראניים החמושים, אותם הוא אוהב לתאר כ'לא קיימים יותר'. התנהלות של טראמפ כה נואשת, שברגעים אלו ממש, ממשיך המשטר האיראני ללעוג דרך גורמים רשמיים ופומביים ולעלוב בנשיא ובטענותיו יום אחרי יום.
ברמה הבינלאומית, תוך פחות מחצי שנה, טראמפ הפך את עצמו מהמנהיג החזק בעולם, זה שחטף את נשיא ונצואלה ממיטתו בלילה אחד, ועודד את המפגינים האיראניים להיטבח ברחובות בהבטחה לעתיד טוב יותר, ובשבועת "אנחנו באים לעזור", הפך למושא ללעג בעולם, במדינתו ואפילו בין תומכיו.
אך בושתו של טראמפ איננה הסיפור החשוב כאן, לארה"ב יש מעט אינטרסים ישירים במזרח התיכון, והם מתמעטים מידי יום.
הסיפור הוא הכישלון האסטרטגי הקולוסאלי של ראש הממשלה נתניהו, האיש שעמד בראש המערכת האסטרטגית של מדינת ישראל במשך כשלושה עשורים, ותחתיו, בעקבות עשרות שנות דחיינות, חשש לערער את הסטטוס קוו הישראלי וראייה אסטרטגית קצרת טווח, נאלצה ישראל לצרף את ארצות הברית למערכה שהייתה יכולה לה בעצמה.
במשך אותם שלושה עשורים, בהם עמד ראש הממשלה נתניהו בראש המערכת (עם הפוגות קצרות) טען ראש הממשלה נתניהו, פעם אחר פעם, כי איראן מהווה איום קיומי על מדינת ישראל, אך לא ניווט את צה"ל והמערכת הביטחונית להיות מוכנים להתמודד עם האיום בעצמם.
שאלות רבות עולות על היכולות האפשריות שהיו מתפתחות באותם עשורים, וביניהן שאלות בולטות ומתבקשות: מדוע ישראל לא מחזיקה מפציץ שיכול לשאת את פצצות חודרות הבונקרים המיוחדות של ארה"ב, או מדוע ישראל לא פעלה לפתח בעצמה טילים בליסטיים חודרי בונקרים, כמו ההרקולס (Hyunmoo 5) הדרום קוריאני, מדוע ישראל לא מחזיקה נושאות מטוסים קלות, כמו חילות ים רבים בעולם.
אפשר להסתכל על כל אחת מהשאלות האלה, ולאמץ מיד את הנראטיב הצה"לי הטיפוסי: 'יקר מידי', 'לא מתאים למבנה הצבאי', 'לא פרקטי', אך לטעמי, הרבה פחות פרקטי למות בשואה גרעינית.
הרי אם אכן האיום האיראני הוא איום קיומי על מדינת ישראל והעם היהודי, כסף או מבנה או כל דבר אחר הוא חסר חשיבות במשוואה הבסיסית של הישרדות לאומית.
אך בכל פנייה, נתניהו בחר בדחיינות אסטרטגית וסירוב לקחת סיכונים וללכלך את ידיו בכל סיכוי לאחריות במחדל או הרפתקאות ביטחוניות, כאשר על פי טענות הנשיא טראמפ, גם כאשר הוחלט לחסל את קאסם סולימאני במשותף, נתניהו קיפל ברגע האחרון זנב, והשאיר אותו לבדו בתור המוציא להורג, למרות שכל אינטרס אמריקאי ישיר במהלך היה מוגבל, בלשון המעטה. נתניהו תמיד נהנה, בהססנותו, לתלות את תקוותו בנשיא אמריקאי שיגאול אותו גם בנושא האיראני כולו, ואת המחיר על כך משלמים כולנו.
תוכניות מלחמה שנרקמו ככל הנראה במשך שנים רבות ובעמל רב, כמו בסיסים סודיים בעיראק וחימוש קבוצות אתניות מורדות על גבולות איראן, ירדו לטמיון, ייתכן על ידי טראמפ עצמו, או גורמים בסביבתו.
אלו הם חטאיו האסטרטגיים של נתניהו: דחיינות צבאית, הססנות גאו-פוליטית, וחוסר דמיון מדיני, וחישובי עלות תועלת חד צדדיים. אך מעבר לכך, נתניהו תמיד כיוון בחולשתו אל מהלכים אולטרה פופולריים, כאלה שלא ניתן להטיל בהם מחלוקת, תועלת ללא עלות, כמו הסכמי אברהם וסלד מכל דבר שעלול היה להצית איזו שהיא התנגדות עממית של ה'אליטות' הישראליות.
הוא היה יכול לדפוק על השולחן, ולשנות את סדרי העדיפויות, להוציא את הפיקוד הצה"לי מתרדמת החורף בה שקע בעשורים האחרונים, במהלכה במקום לוחמים מנוסים הפכו קצינים בכירים לפקידים אפורים שמגיעים ללשכתם ומחכים לפרישה או לתפקיד הבא, ושהצרות יישארו להבא בתור.
אישית ואינטלקטואלית, יש לי וויכוח עם הטענה שהממשלה ונתניהו אשמים או אחראים לשביעי באוקטובר, ממשלה, וראש הממשלה הם לא טקטיקנים ולא אמורים להיות, הם אינם עוסקים, בטח שלא בשגרה, בכמות הכוחות השומרים על הגבול או בכמה רכבי סיור ינועו על ציר בורמה, ואיזה טנקים ונגמ"שים יותנעו לכוננות בוקר ואיזה לא, לא מירי רגב ולא ישראל כ"ץ עומדים עם מאג על הגדר.
ראש הממשלה אמור להיות אסטרטגי, מדינאי, הממשלה אמורה לנהל את התמונה הגדולה, להתוות מדיניות וחרוש את המסלול בו יצעד גם הצבא, כאן אין לי וויכוח, האחריות כולה של נתניהו.
תגובות
תכלס...