בצל נצירת האש והמגבלות: תמונת המצב של צה"ל בלבנון

בעוד אנו קוראים את מילות פרשת השבוע "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", אנחנו למעשה בימים של נצירת האש והפסקתה במסגרת שאגת הארי.

במסגרת ההבנות צה"ל נשאר כרגע במרחבים אלו, שולט מבצעית על הרכסים הגבוהים - הן בבופור והן מצפון לו, אוגף למעשה את כל העיר התחתית שבנה חיזבאללה במשך כ-15 עד 20 שנה ברכס הגבוה של עלי טאהר, ומשמיד איומים שמהווים סיכונים על כוחותינו. כל זאת מקו הליטני ודרומה, וכפי שנראה במפה מהשרטוט של הקווים - הן האדומים והן הכחולים המסמנים את הנהרות והנחלים במרחב. בנקודות אלו רשאי צהל לפעול להשמיד תשתיות לחסל מחבלים ולפגוע בכל דבר שמוגדר כאיום מיידי.

שתי מגבלות יש לצה"ל במרחב זה. ראשית, תשתית המחבלים - שמונה לפי הערכה כ-50 מחבלים המצויים בבטן האדמה - במרחב שמצפון לבופור. המגבלה השנייה היא יכולת לפעול מצפון לליטני ובמרחבים הרחוקים ממנו. לשם כך דרושה הנחיה או אישור של הדרג המדיני, כאשר הסוגיות לגבי המסגרת של הוועדה נידונות בשעות אלו בוושינגטון.

הצעה אפשרית: פיילוט לנסיגה משטחים מסוימים

אחת ההצעות שתעלה בדיונים היא ניסיון לייצר מעין פיילוט שבו צה"ל יסוג משטחים מסוימים - הצבא הלבנוני יכנס לשם, אבל בניגוד לפעמים הקודמות - שבהם הצבא הלבנוני לא השמיד ולא פרז את חיזבאללה נשקו - כל זה יהיה תחת פיקוח אמריקני הדוק. במידה והפעילות הזו תצליח, יוכלו להתקדם הלאה.

מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות הצבאיות, ההישארות במרחבים של עד 10 קילומטר הכרחית. היא מונעת את ירי הנ"ט לעבר הכוחות, והיא מונעת את האפשרות לחדור ליישובים ומקיימת מרחב חיץ רחב בין הכוחות לבין היישובים. אבל דבר זה דורש כוח אדם, דורש כניסות עמוקות בשיירות, ובעיקר נותן הישארות כוחות נייחים במרחב של דרום לבנון - דבר שצבאית אינו טוב.

עד אשר יוחלט אחרת, סביר להניח שעם סיומם של השיחות בין ארצות הברית לאיראן - אם זה אחרי 60 יום או 100 ימים - ישראל תתחיל בנסיגה כלשהי. אבל כל עוד לא יסתיימו שם השיחות אין בכוונת צה"ל לסגת מהשטחים הללו, שנכבשו בהרבה דם, בהרבה אש ועם יכולות שנבנו לאורך זמן.