דעות

בניגוד למה שמתואר בסרטים, על ההוללות של אנשי סדום, מדרשי חז"ל, דווקא מתארים את סדום בתור עיר מאוד מאופקת. מה שהחזיק את סדום היה "שלטון החוק" – הכל נעשה לפי החוקים. גן העדן של המזרח התיכון, הפך למקום מנוכר ומרושע, עד שהמוסר הפשוט נחנק מפני הרוע.

הדבר ברור כי לבדנו, בלי החילונים לא היינו מצליחים בהקמת המדינה. אבל לא בכל אנו יכולים להיות שותפים, וכשמגיעים לצביון של המדינה ולדרכה, כאן אנו אומרים לנערים: 'שבו לכם פה עם החמור', אנו משתפים פעולה אתכם בכל המפעלים, אולם אין פשרות בנוגע ל'מקום אשר אמר לו האלקים'.

עופר ענבר בטוח שמי שהתפקד לליכוד (או לעבודה) חייב לדאוג בפריימריז הקרובים לבחור את הנציגים הדתיים, גם ברשימה הארצית אך עוד יותר חשוב במחוזות.

אני מציע לשוב לבשורת הכנסת הראשונה בישראל (בחירות 1949) אליה רצה מפלגת 'החזית הדתית' שכללה את המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. הדגל צריך כיום להיות המכנה המשותף: "צביון יהודי למדינת ישראל" וזהו. המי יכול להוביל מהלך זה? רק ש"ס!

קיימת סכנה שהמשתמש באמצעים פסולים, כמו 'תג מחיר', בשביל להשיג מטרה חיובית, לעורר את דעת הקהל או למנוע מעשה נפשע, גם אז אנו יודעים מהיכן האלימות ופריעת החוק מתחילים אך סופה מי ישורנה. הרב יעקב פילבר מצביע על שלושה מקרים של קנאות מהם מסתייגת התורה.

בציונות הדתית מדברים על הרצון במדינה יהודית. אי אפשר לקרב את האידיאל הנכסף הזה בלי השכלה גבוהה. הרב רונן לוביץ' סבור כי יש להתייחס בחיוב למוסדות האקדמיים ולעודד את הנוער להשתלב בהם. עם זאת אסור להיות נאיבי ולהתעלם מהבעיות. מאמר לפתיחת שנת הלימודים האקדמית.

אני משום מה חש בפסיקה גרמנית נגד ברית המילה חבירה לגזירות אנטיוכוס, אדריאנוס וסטאלין. או כלך לך לדרך זו; לפנינו עלילת דם מודרנית, מטעם 'כנסיית זכויות האדם' כנגד הדת היהודית המיושנת.

במכתב אישי ששיגר רס"ן (מיל') יוני שטבון לשרי הקבינט הבטחוני הוא דורש מהם "לקחת אחריות ולאפשר לצה"ל להכות עד כלות בארגוני הטרור בשטחם."

אין בהנהגת בבית היהודי הדרה של נשים. הנשים הן אלו שהדירו את עצמן מההנהגה. אף גבר לא מנע מהן להתמודד ואף על פי כן רק שלוש נשים מתמודדות על מקום ברשימה לעומת יותר מחמישה עשר גברים. הנשים הדתיות לא יכולות לבכות על חוסר ייצוג, כשהן עצמן לא עושות כלום למענו.

אחרי שהרב נסימי קרא בשבוע שעבר לא להתאחד עם מפלגת 'עם שלם' משיב שלומי פרץ כי מחוץ לזרם המרכזי של הציונות הדתית יש ציבור ספרדי גדול שאסור להתעלם ממנו.

הנה הוא במשחק כדורסל, והנה הוא במסיבה בשגרירות צרפת, והנה הוא הופך לפרשן ספורט והנה הוא חוגג יום הולדת. יוסי צור מעדיף שגלעד שליט "סלב בעל כורחו" יחזור לאלמוניות המבורכת, ולו רק בשביל המשפחות השכולות, שכל אזכור שלו בעיתון מחזיר להן את הזכרונות והכאב.

המערכת הפוליטית לקראת הכנסת התשע עשרה מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה בסטנדרטים ציבוריים ומוסריים. ההנהגה הלאומית על גווניה ורסיסיה עוברת ניתוח פלסטי מוסרי-ערכי על מנת להתיר לא רק להתפלל עם עבריינים ביום כיפור אלא להיות מונהגים על ידם. יוסי שחר לא מקבל את התופעה.

חודש חשוון נתפס בתודעה הציבורית כחודש אפרורי וסתמי המשרה תחושת שיממון ועצבות, גם הקידומת מר מצלצלת כתקופה מלאת מרירות. הרב חגי לונדין מסביר כי דווקא בחודש זה יש לנו הזדמנות להופיע את מידת הגבורה, 'להגשים' את האידיאלים וליישם את אשר ספגנו בימי הארת החגים.

בעבר אמרו בש"ס כי אריה דרעי הטעה את הרב עובדיה יוסף ומכר לו את הסכמי אוסלו. היום, כשהרב מחזיר את דרעי למפלגה, הוא כבר לא יוכל להתחמק מהאחריות.

פני הדור הבא בכנסת עשויים להיות כפני הכלא. בחירת אנשים שהורשעו בפלילים להימנות עם חברי כנסת ישראל היא אולי כשרה, אבל מסריחה, מסריחה מאוד.

הקב"ה, כותב את תורתו ופותח בבראשית ובתיאור הבריאה, ואז מגיע ר' יצחק, ואומר לקב"ה, היית צריך לכתוב את זה אחרת. אנו מכירים את המושג חוצפה ישראלית, אבל זה כבר עובר גבול… ר' יצחק מלמד אותנו שהתורה איננה רק ספר חוקים, אלא בראש ובראשונה היא ספר מוסר. ומי שיהיה מוסרי ישלוט בארץ ישראל.

"אני סובר כי במקום להיאבק על המרווח הצר שבין המפד"ל והאיחוד הלאומי צריך להרחיב את מאגר הקולות הפוטנציאלי לכיוון כלל הציבור". כותב הרב יובל שרלו לבוגריו אך מוסיף "כל אלו הן עמדותיי, שרמת חשיבותן זהה לחלוטין לעמדת כל אדם אחר".

מכירים מישהו בישיבה תיכונית שלא אוהב ללמוד גמרא? מן הסתם אתם מכירים הרבה כאלה. נדב גדליה כי צריך לשנות את השיטה. צריך להעיף את הציונים בגמרא לכל הרוחות, זה אמנם נועז, אך אם השיעור ימסר באווירה טובה והחוויה תהיה מלהיבה כמו שהיא באמת יכולה להיות, היא תשבה בקסמה את רוב התלמידים אם לא את כולם.

מכל חגי ישראל שהם ימי שמחה נתייחד חג הסוכות לחג שכולו שמחה אבל השמחה הזו אינה שמחה אישית, של האדם הפרטי עם עצמו, אלא שמחה הכוללת את כולם. הרב יעקב פילבר סוקר את המצוות השונות של החג ומראה איך באמצעותן עם ישראל מתאחד ואחדות זו היא שמביאה את השמחה.

כבר דורות רבים שההפטרות הנקראות בסוכות, מהלכת אימים על המין האנושי ומפרנסות דורות של מיתוסים אודות 'יום דין' ו'פרשי אפוקליפסה' שיגיעו באחרית הימים וימחו את האנושות מעל פני האדמה. הרב חגי לונדין מגלה מעט מן המשמעות הפנימית העומדת מאחורי החזון.