השתגענו לגמרי; עצם הוויכוח על הגנים זה הנס הכי גדול שלנו

אני גולל וקורא, גולל ולא מאמין. גולל ופשוט מתרגש. כן, מתרגש. זה פשוט מטורף, אין לי מילה אחרת לתאר את מה שעובר עלינו בימים האחרונים.

תחשבו על זה רגע: עצם העובדה שבכלל מתקיים פה ויכוח אם לפתוח את מערכת החינוך ביום שני או לא, היא נס בפני עצמו. בואו נחזור רגע אחורה. עשרות שנים גידלו פה דורות שלמים על חרדה משתקת מ"היום שבו תיפתח מלחמה עם איראן". ציירו לנו תרחישי אימה על כבישים הרוסים, חודשים של עלטה, מחסור חמור במזון ובתרופות, ניתוק מוחלט מתקשורת, ואלפי טילים ביום שיובילו לאלפי הרוגים ופצועים בשבוע.

ובסוף מה? שבועיים בתוך המלחמה הכי מפחידה של המזרח התיכון, ואנחנו יושבים בבית חם, עם מזגן דולק וכוס קפה ביד. אנחנו מחוברים לאינטרנט, גוללים ברשתות החברתיות, ומנהלים דיון סוער על מה ראוי לעשות עם הגנים ומה החליטו בפיקוד העורף.

הדיון הזה בכלל לא היה אמור להתקיים. היינו אמורים להיות עכשיו בחניונים תת-קרקעיים טחובים, עם מינימום ציוד שהצלחנו לחטוף כשברחנו מהבית בין מטחים בלתי פוסקים. עצם העובדה שיש לנו את ה"פריבילגיה" להתווכח על מוסדות חינוך ועל חזרה לשגרה היא נס גלוי שמתרחש לנגד עינינו.

אבל נראה לי ששוב אנחנו מפספסים את גודל השעה. אנחנו מסרבים לראות את ההיסטוריה נרקמת לנו בין הידיים. במקום לעצור לרגע ולהגיד תודה על המציאות המטורפת הזו, אנחנו מעדיפים לריב אם הורה ששולח את הבן שלו לגן הוא חסר אחריות או לא.

תעצרו רגע ותבינו: בכלל לא היה אמור להיות לנו טלפון עובד כדי להקליד בו את הביקורת הזו או לקרוא את הטור הזה. תסתכלו מסביב, אל תתנו למריבות להסתיר לכם את האמת הפשוטה – אנחנו בתוך נס.

=======

גיא עזרא הוא תושב אופקים ועורך משנה באתר סרוגים