הניתוח המדויק ביותר למצב שבו אנו שרויים כעם, הוא בן למעלה ממאה שנים. הרב קוק זצ"ל התבונן בחברה הישראלית שבקושי נובטת ומזהה "שלושה כוחות שמתאבקים במחננו". אותם שלושה כוחות שהוא זיהה אז הם ממש הכוחות שהתגוששו פה בשנה האחרונה.

"אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, – שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו…- נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות…"(אורות התחיה יח)

הרב קוק מבחין בשלושה חלקים וזרמים של ישות אחת שמחלקים את החברה הישראלית, אפשר לקרוא להם שמות אחרים: הדתי, הלאומי והליברלי. היכן ננקם את הציונות הדתית? האם היא שייכת לאחד הזרמים או שמא לשנים או שלושה מהם?

קריאה לאחדות מתוך הבנת הזהות

אתם אולי שואלים את עצמכם מדוע השאלות האלה חשובות, ובכן משום שבניתוח המדהים של הרב קוק הוא מוביל למסקנה שהיא צו השעה!

" וכשאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו, שהכחות הללו, למרות תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה." (שם)

קריאתו של הרב קוק לאחדות איננה קריאה אמוציונאלית לנוכח האסון שקרה זוהי קריאה שמבוססת על הבנת הזהות הקולקטיבית שלנו. לשם כך הוא מבקש למצוא כוח באומה שיתבונן עליה באופן כולל ויבין את נחיצותם וחשיבותם של שלושת הכוחות ומיקומם המדויק בפאזל הלאומי.

ספק גדול אם הציונות הדתית ממלאת את הפונקציה הזו, משום שנדמה לי שהיא מעין מיקרוקוסמוס של החברה כולה. גם היא מחולקת לשלושה חלקים, יש מי שמזדהים עם הפן הלאומי ויש מי שנטו לרוחות הליברליות ויש אשר חשקו בתורה וגם בתוכה מתקיימים לא פעם חלוקי דעות נוקבים…

אם נתרגם את דבריו של הרב קוק במילים קצת אחרות הרי שהוא מבקש לאתר כוח מאחד, והוא מייחל למי שנושא את החזון המשותף לכולנו. – חזון העם היהודי בארצו. נשמע לכם בנאלי? אז כדאי שתחשבו שוב, משום "שהדברים האלה כפי רוב פשיטותם ההעלם מצוי מאוד והשכחה רבה".

החליפו את החזון ואיבדו את המשמעות

דומני שהשנה אנחנו יכולים להבין במוחש את משמעותה הקיומית של אבדן הזהות החזון והמשמעות.

העדר חזון וזהות יהודית לאומית מקורית הובילו אותנו לעיוורון ולסכנה קיומית. מערכות ההנהגה המדינית, הצבא, המשפט, האקדמיה והתקשורת הובילו את העם כולו לחיות על פי חזון וזהות זרים.

חלקים רחבים בעם חשבו שמדינת ישראל היא עוד מדינה מערבית נאורה, מפותחת ומתקדמת שכל חפצה הוא לישב בשלווה. ההיסטוריה בת למעלה משלושת אלפים שנה היתה עבורם עניין בלתי רלוונטי.

העיסוק בהבנת צדקת הדרך וסיבת היותנו פה בארץ הזו פינה את מקומו לביסוס ה'סטארט אפ ניישין'. מערכות החינוך חדלו מלעסוק ברצינות בתנ"ך ובמורשת, הבכורה המובהקת ניתנו למקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית. החזון היה להוביל את העולם במקצועות ההיי-טק הסייבר והטכנולוגיה.

אך לא זו הבשורה הגדולה של העם היהודי, לא לשם כך הוא נושא את משא ההיסטוריה שלו, עמוסת הסבל והשכול. החזון הזה הוא למעשה ניסיון להקים פה יהודי חדש והתנתקות דה פקטו מהמורשת היהודית, במצב העניינים הזה נותר ממנה פולקלור סמנטי בלבד. כך עם השנים הפך חנוכה לחג של החגים וירושלים למקודשת לשלוש הדתות והתנ"ך להגות ספרותית עתיקה ולא רלוונטית.

לעומת התנועה הציונית החילונית נעמדה מנגד החרדיות במאבק עיקש ללא נכונות להתפשר ולאפשר לתנועות הזמן להשפיע על מערכת החינוך העצמאית שלה. מערכת זו התעלמה באופן מופגן מהקמתה של מדינת ישראל והמשיכה לחנך את בניה ובנותיה באדיקות על 'מסורת ישראל סבא' ממש כפי שהיא שימרה אותה באלפי שנות הגלות.

לימוד תורה וקיום מצוות הוצבו כחיוב עבור חיי היחידים. כל יחיד ויחיד נדרש לשמר אורח חיים תורני והקהילה ומוסדותיה אמורים לספק את מיטב הכלים שיאפשרו זאת. החזון הלאומי של הקמת מדינה, מבחינתם לא היה סיפור שיש לו משמעות יהודית בעלת משקל רב. לפיכך החברה החרדית לא עסקה בשאלות הלאומיות של קיום, ביטחון, כלכלה וחינוך הציבור הרחב. יחסי הגומלין עם המדינה היו על בסיס אזרחי מתוך ראיית הצרכים שלהם כקהילה וכאזרחים, ומזה נגזרו סוגיות תקציביות כאלה ואחרות.

בשורה התחתונה שני הצדדים הללו לא ראו במדינת ישראל סיפור יהודי רב משמעות.

המושג ציוני-דתי הוא מטעה מאוד

האם הציונות הדתית היא המגזר שנותן מענה הולם לשאלת יהדותה של המדינה? זה בהחלט היה ייעודה ההיסטורי, היא היתה אמורה להרים את נטל המשימה הזו על כתפיה. דומני שהמושג ציוני-דתי הוא מטעה מאוד.

על השאלה מהי הציונות- הדתית או המפלגה הדתית-לאומית? האם היא יותר דתית או יותר לאומית? ידועה תשובתו המפורסמת של השר יוסף בורג ז"ל מי שהיה מנהיגה המיתולוגי של המפד"ל במשך שנים רבות שאנחנו ה'מקף'.

תשובה כנה זו מבטאת היטב את הבעיה הזהותית, מצד אחד ציונות חילונית ומצד שני דתיות תורנית, ובתווך מי שמנסה לאחוז את שני הערכים הנפרדים הללו ביחד, אלא שהיחד הזה הוא מלאכותי למדי.

חלק גדול מבני הציונות הדתית אוחזים בזהות מעורפלת ולא ברורה. חלקם מזדהה עם הרכיב הציוני וחלק אחר עם הרכיב התורני. יש אמנם רבים שאוחזים בשני הרכיבים אך זה רק מפני שבמקרה הם חשים חיבה לכל אחד מהם בנפרד. הם לא רואים בכך עניין אחד דווקא.

לפיכך גם היא לא מציעה חזון ברור ומשותף לכולם, אלא רק בחירה מקרית. התוצאה היא שהניכור בין הצדדים בעינו עומד ואין לה לציונות הדתית תרומה חיובית לאיחוי השסע.

אל נסתפק בקריאות חלולות לאחדות

אם תבקשו לחוש את הבעיה הזהותית של הציונות הדתית התבוננו בנופלים.

רבים העלו על נס את תרומתה הגדולה של הציונות הדתית הרבה מעבר לשיעורה באוכלוסיה, וזה נכון אך באותה נשימה תוכלו להבחין בעין בלתי מזוינת שאחוז ניכר מהנופלים בני הציונות הדתית הם בעצם דתלש"ים…כך מתקבלת הצצה למשבר הזהות של המגזר.

הגיעה השעה לשוב לצוואה ההיסטורית של הרב קוק ולחבר את החלקים. האם הפעם נצליח במשימה? נדמה שהקב"ה הכשיר את השעה ונתן לנו קצוות של חוטים כדי שנוכל לחבר ולאחות את הקרעים.

לשם כך עלינו להעמיק בשאלות הזהות והייעוד המשותף, אל נסתפק בקריאות חלולות לאחדות שעלולות להתפוגג מהר מאוד. בשלה העת להוביל שיח של אחדות מבוססת זהות. לא להסתפק בסיסמאות ריקות אלא להעמיק חקר בשאלות מי אנחנו? מה הביא אותנו אל הארץ הזו? מה תכלית קיומנו כעם?

החידוש הגדול והבשורה שטמונה בדברי הרב קוק היא שכאשר תיווצר תנועה כזו של אנשים שמביטים על האומה כמכלול שלם ומכירים בערכו של כל חלק ויודעים להצביע באופן עמוק על תרומתו לצד מגבלותיו ייווצר אפקט פרפר חסר תקדים.

ועל כך נאמר אין הדבר תלוי אלא בנו!

==

הרב נעם ממן הוא חבר צוות במכון אח"י (אסטרטגיה חינוכית יהודית) ואחראי על פיתוח תוכניות והשתלמויות למורים הורים ולנוער. מחבר סדרת ספרים 'בחינוך ואמונה'