לפני כמה חודשים חזרנו מנופש משרדי באילת (יודע שהתדמית של פרסומאים זה של נופש בקריביים, אבל אף פעם אל תאמינו לתדמית שבנו פרסומאים, גם על עצמם…) אחלה גיבוש משרד היה באילת. נחתנו בטרמינל 3 ומשם רכבת למודיעין. נופש זה דבר מאד מעייף, אבל זו נסיעה של ח"י דקות, אז אפילו זמן להירדם לא היה. בטח לא כשבמעבר ליד הקרון שלך יושב זוג צעיר, חמודים, יפים אבל תוך כדי ויכוח די קולני. כזה שקשה לא לשמוע את תוכנו. מאז הגירושים, ריבים של זוגות מכווצים לי את הבטן. ובטן שאכלה כפי יכולתך במלון באילת, לא טוב לה התכווצויות. אבל התאפקתי (הכוונה, לא להתערב).

רגע לפני שהרכבת כבר עברה בתחנה (שיר של אסתר שמיר), היא עוצרת ב-"פאתי עיר הגרושים מודיעין" (מצחיק אם הכרוז הייתה מכריזה את זה ככה בכריזה…) "התחנה הבאה – פרק ב׳ זהירות לא ליפול". עד כאן הפרעות הקשב שלי, והפרטים האזוטריים. אבל מכאן מתחיל הסיפור אמיתי.

הרכבת כבר התקרבה לתחנה הסופית בהחלט, הטרולי שלי ואני התקרבנו לדלתות, יצא שנעמדתי ממש ליד הזוג, שעדיין היה באותן אנרגיות של ויכוח בואך ריב.הבטתי בהם, ולא יודע איך יצאה לי מהפה השאלה: ״אפשר לעזור לכם?״ כן, אני יודע שבישראל 2023 מדובר בשאלה שיכולה לגרור קללות או גרוע מכך, דקירה, אבל זה היה חזק ממני (אגב, גם הבחור יש לציין, היה נראה חזק ממני). הייתה שניה של שקט, ואז שניהם ענו בשקט: ״כן״.

ראיתי שהרכבת מאטה, (שמתם לב שתמיד כשאתה בטוח שהיא מגיעה כבר לתחנה, היא נעצרת מאה מטר לפני, נדמה לי שזה משהו שמלמדים בהשתלמות קטרים בקטאר). ב-דקה וחצי שנותרה לי אמרתי להם: ״אוקי. שמתם לב שכשאתם מנהלים ויכוח (לא יודע אם הם ממש ״מנהלים״ אבל רציתי להרים להם) אתם לא מקשיבים בכלל זה לזו״.״כשהיא מדברת אתה חושב כבר מה אתה תענה לה ולהפך.אתם נשמעים כמו תכנית אירוח פוליטית בטלויזיה״. ובדקה שנותרה – לימדתי אותם טכניקה, שנקראת: ״אימאגו״.״עכשיו היא מדברת שתי דקות״ אמרתי לו, ״כשהיא מסיימת, אתה צריך לחזור בדיוק על מה שהיא אמרה״ זו משימה שאתה מקבל. כדי לעמוד בה, אתה חייב להקשיב לה ולא יכול לחשוב במקביל על מה אתה עונה לה, כי אתה חייב לחזור על כל מה שהיא אמרה, ואף לשאול בסוף: ״אני צודק? יש משהו שלא דייקתי לו? ״היא כמובן הייתה מבסוטה מהרעיון, אלא שאז אמרתי לה שבסוף שתי הדקות שלה, הם יתחלפו. הוא יגיד את אשר על ליבו, והיא תצטרך לשקף את מה שהוא אמר. הם הנהנו כמבינים, הנידו מבט לאות תודה, הדלתות ניחשו אותי ונפתחו לי מעצמן, ויצאתי מהן עם הרבה טקס בישבן (זה כבר מאיר אריאל, ״טרמינל״ למי שלא מכיר).

אלא שהסיפור לא הסתיים פה. הטרולי שלי ואני (י. פוליקר) עלינו במדרגות הנעות, ורגע לפני שהגעתי לדלת הברזל המסתובבת אני קולט שהבחור מהרכבת רץ אחרי מתנשף קצת. אז עכשיו תגיע הדקירה? קצת בדיליי לא? ״תגיד אתה מטפל זוגי?״ הוא שאל. ״לא״ עניתי, ״אבל אני אחלה מטופל זוגי. 4 טיפולים עברנו…" ״אתה מוכן לטפל בנו?״ אין לי תעודה ואין לי הסמכה. אבל יש לי באמת הרבה ניסיון מהצד השני של הכורסא… אמרתי לו שאני מוכן לפגוש אותם, ללא תשלום ובלי שום התחייבות. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי, ומתוך נימוס גם נתתי לו אותו. עד שהגעתי הביתה, כבר קיבלתי הודעה שמבקשת לתאם פגישה. ארבעה ימים אחר כך כבר ישבנו אצלי בסלון, הם על הספה אני על הכורסה. (שנים של טיפולים ועשרות שנים של צפייה בסדרות אמריקאיות)

זו הייתה פגישה של שעה וחצי, האזנתי לסיפור חייהם, מכיל, מעכל, מנסה להבין שפת גוף, מבטים, לקרוא את הפנים, המבטים ואת הקשר ביניהם. שואל שאלות מכוונות, רושם לי הערות במחברת. מתעל שעות רצון או דקות רצון של התקרבות, חולק את ניסיוני משני צידי הכורסא ואת התובנות שלי. תקראו לזה טיפול, תקראו לזה פודקאסט (אולי טיפולקאסט…)

הזמן עבר מהר, וארזתי את הפגישה לכדי סיכום והבנה עם מה נכנסנו ועם מה אנחנו יוצאים.הם יצאו מעודדים יותר, עם לא מעט שעורי בית, ממש כמוני…

תהיתי הרבה באותו יום, האם היה נכון להתערב להם בריב ברכבת, או לשתוק, כי תכל׳ס זה לא ענייני. נדמה לי שאני שמח על ההחלטה הספונטנית, או על הטורט שבקע ממני. ערבות הדדית, היא ערך, וערבות והתערבות זו כמעט אותה מילה. לא שאני חושב עכשיו להפוך את זה למנהג, אבל לפעמים יש הזדמנויות שנקרות בדרכנו, וצריך להיות עירני, לפקוח עיניים ואוזניים, מתי זה מרגיש נכון.

כותב השורות (צילום: בלה שחר)

כעבור כמה שבועות, הזמינה אותי עדי כהן לוי (בחיי, השם אמיתי, לא המצאתי).בעלים ומנכ״לית מכון דרייב לחיזוק החוסן והמצוינות למנהיגות להצטרף להכשרת מאמנים. קורס קשוח של 5 מפגשים מהבוקר עד הערב,סוג של מחנה אימונים במושב בן שמן.מדובר בפורום של מנהלים בכירים ואנשים בתפקידי מפתח,שבאו לתרגל את יכולות האימון שלהם, ואת שרירי הקאוצ׳ינג בשיטת הלייזר,(שזה כמו אימון רק הרבה יותר חד ומהיר).הניסיון שלי באימון זוגי כלל תחנת רכבת, ואחה״צ אחד.כך שאני קצת התגנבתי לקורס, עשיתי פרצוף רציני של מאה שנה במקצועו זה עבד. החומרים והמתודות שלמדנו בשיטת הצלף, (כי עדי פיתחה אותו עם עשרות צלפים בצבא)ארזו את מה שידעתי באינטואיציה לטכניקות ולשיטות.

שרדתי את כל הפגישות אפילו קיבלתי תעודה בסוף,וכבונוס הוזמנתי להרצות בכנס סיכום מחזורים, את ההרצאה שלי״The power off Yalla"העוסקת היכולת להוציא דברים מהכוח אל הפועל. תוכניות, יעדים, חלומות.בסוף ההרצאה, ביקשתי מהקהל, כהרגלי, אם מישהו מהם נוסע ביום יום לצמתיםבהם ולמחלפים בהם ניצבים הומלסים, שידאגו להכין בבוקר כריכים לחלק להם.למחרת, התקשר אלי בחור צעיר נחמד בשם נמרוד, ואמר שאבא שלו אתמול היה בהרצאה שלי ונהנה מאד, אבל מה שנגע לליבו במיוחד היה סיפור הכריכים,ויש לו איזה רעיון מעניין בנושא, שיכול להגדיל את נפח העשייה הטובה.כמה ימים אחר כך הוא כבר היה אצלי בפגישה, והיום יש כבר מצגת מוכנה בעניין.אז אני שמח ששאלתי את הזוג ברכבת אם אני יכול לעזור להם,ושמח שנמרוד (שלא היה לי מושג מי הוא וגם לא מי אבא שלו) יזם את השיחה, וסומך על הטקט שלכם, שתרגישו מתי מדובר בערבות, ומתי יש מקום להתערב, אבל מצד שני, לא הייתי מתערב על זה…

בשורות טובות.

הטור הזה על ערבות הדדית, מוקדש לעילוי נשמת אור אשכר, איש של מעשים טובים, שפיזר אור אהבה לכל סביבתו.

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.