בתגובתה למניפסט 'ציונות דתית מתונה', הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה הסכימה למעשה עם רוב מוחלט של הכתוב בחוברת. המניפסט דיבר על כבוד כל אדם שנברא בצלם אלוהים; על היכולת לחיות חיים של מורכבות; פתיחות לעולם האקדמי ולמדע; על הסתמכות ונאמנות למסורת; ושמחתי לראות שגם הרבנית כתבה דברים ברוח דומה. אם קיים פער אידיאולוגי, אז אולי הוא נוגע לאפשרות של חורבן בית שלישי, אך היות שאין לנו עסק בנסתרות, אין פער זה נראה כמשמעותי במיוחד.

אז מה בכל זאת ההבדל? ראשית, בטרמינולוגיה. הרבנית בן שעיה מדברת במונחים כמו "מקורות של נצח", "גודל נשמתי", ושה"קודש הוא מקור החיות של הכל". מושגים אלה אולי מוכרים לחובשי בית המדרש, אבל לדעתי הם חסרים הסבר ופירוט, כפי שניכר בדבריה, ועל כן העדפתי במניפסט להשתמש במושגים אחרים, ברורים יותר לי ולחבריי.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב עידו פכטר באולפן סרוגים. ארכיון

מעבר לכך, דומני שהרבנית ביקשה בעיקר להבהיר בתגובתה שהזהות שלה "זקופת קומה". אינני יודע מדוע היא הבינה שהמתינות שעליה כתבתי היא נמיכות קומה, כאשר הבהרתי במפורש שמתינות מבטאת עוצמה וביטחון וחוסר ויתור על אף אחד ממכלול הערכים הממלאים את חיינו. כאשר הראי"ה קוק דיבר על שלושת הכוחות הפועלים במחנה ישראל – האורתודוקסיה, הלאומיות והליברליות – הוא הבהיר שמעבר להכרה בחיוניותו של כוח בפני עצמו, יש להכיר גם בערך השולל שכל כוח מפעיל על חברו ומאזן אותו. זו בדיוק המתינות שעליה דיברתי, מתינות שאינה נובעת מרפיון רוח אלא מכירה בחשיבות האיזון שבין העולמות ושמסיקה את הדרך הנכונה מבין כולם.

יש להרהר מדוע דרך שכה בטוחה בעצמה צריכה להבהיר חזור והבהר שהיא זקופת קומה. בעיניי, זקוף הקומה האמיתי הוא דווקא זה שמרשה לעצמו להקשיב ולהיפתח יותר לעולמות אחרים, שכן הוא חש פחות מאויים. הצורך להגן על איזו דרך באופן קנאי לעתים דווקא מוכיח את חולשתה.

המניפסט 'ציונות דתית מתונה' לא בא להתנגח באף אדם או דרך אלא להציג משנה חיובית של דרך המשלבת ציונות, דתיות ומתינות. מבחינתי, זו הציונות הדתית הקלאסית, שעסקה תמיד בשילוב של עולמות – תורה ומדע, ישיבה וצבא, מדינה ותורה, ועוד. שמחתי לשמוע שגם יוסף בורג המנוח, מנהיגה הבולט של תנועת המפד"ל, השתמש בניסוח זה של ציונות דתית מתונה.

סוף דבר, הייתי שמח לראות את הרבנית ד"ר בן שעיה חותמת על הרעיונות המנוסחים במניפסט במקום לחפש את הדרך לבדל עצמה ממנו, בצורה שלפחות אותי לא שכנעה.