לאור המצב הביטחוני המסלים במהירות בשטחי יהודה ושומרון, ובהינתן שקיימת התחזקות של כוחות אויבים בגבולות הארץ, לא נראה שקיימים רבים המפקפקים בנחיצותם של כוחות רבים, לרבות חיילי מילואים, ככל האפשר בגזרה.

לפחות בדיון המבצעי בטחוני, הן למתיישבים והן לתושבי ישראל הקטנה, נוכחות של כוחות צבאיים גדולים, נדרשת במיוחד. קיימת כמובן, בעיה קטנה אחת. אף אחד לא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו.

ספירות שונות של אחוזי הגיוס למילואים מצביעות על אוכלוסייה של אחוזים בודדים מתוך כלל החברה שמזומנת מלכתחילה לשירות מילואים. מתוך אחוזים זעירים אלו, במרבית הפלוגות אחוזי המתייצבים מתוך המזומנים עומדים על מספרים מופלאים של 20-40 אחוזים. שיוויון בנטל במיטבו, כמובן.

בעבר, שירות צבאי משמעותי, בדגש על שירות קרבי, היווה סוג של סמל סטטוס. עקב תהליכים שטובים ממני חקרו, לאור שינויים רבים בחברה הישראלית, השירות הקרבי, בוודאי בשלבים בהם משפחה ופרנסה מהווים נדבך משמעותי, איבד לא מעט מקסמו.

השירות הקרבי איבד מקסמו (מסע כומתה של חיילי גולני. צילום: דו"צ)

בעיני, איבוד הקסם הזה הוא מצב נתון. אני לא רואה דרכים רציניות לשפר את המוטיבציה לשירות קרבי במילואים. הקריאות לחזק את תחושת השליחות ולהגביר מוטיבציה, פשוט לא מספיקות. אני לא יודע אם קיימת דרך מוכחת לשפר את אחוזי ההתייצבות למילואים, אבל מעריך שאם קיימת דרך כזו, היא תעבור דרך תמריצים, אממ, שמימיים פחות.

כיום, לוחם מילואים בקווים ישרת בממוצע אחת לשלוש שנים לתקופה של חודש, וככל הנראה יקיים אימון או שניים בתווך. בתמורה, הוא יקבל פיצוי מלא (בחישוב נאיבי מדי) על שירותו בהתאם לימי מילואים (יממי"ם), ומענק משתנה בהתאם לתקופת השירות, עד סכום של כמה אלפי שקלים לשירות שמעבר ל20 יום.

הנטל בא לידי ביטוי בעיקרו בשני קצוות – מספר ימי השירות ארוך, וסכום הפיצוי קטן. מכיוון שתקציב המדינה, אפעס, מעט מוגבל, קשה להגדיל את סכום הפיצוי ללא הכרה, ומכיוון שהמשימות, מה לעשות, רבות, לא ניתן להקטין את ימי השירות ללא הכרה. הפתרונות שאציע ינסו להכיר בשתי המגבלות האלה, ולאזן ביניהן ככל הניתן.

לא רק לוחמים, קיצור הקווים, הקשר גאוגרפי, ותגמול הולם

פתרון אחד יהיה, כמה נוח, להשתמש בכוח נוסף למילואים בצורה שונה: ההנחה כיום היא שמאיישי הקווים בקצה יהיו לוחמים לשעבר. ניתן להקצות תפקידים מנהלתיים יותר, שמירות מסוכנות פחות, וצירי תנועה בטוחים לכוחות שלא היו לוחמים בסדיר.

מהיכרות אישית (לא מחקר אמפירי), בהחלט קיים פוטנציאל מצד תומכי הלחימה לשרת במילואים, לפחות לתקופה קצרה. שירות זה יתן מרחב עבודה (ונשימה) ללוחמים בקווים, למשימות התקפיות יותר.

פתרון נוסף יהיה קיצור הקווים. הנחת העבודה היום היא שאיש מילואים יזומן לקו לתקופה ארוכה, ובדילים שונים ומשונים ימצא את הדרכים לקצר את שירותה. ניתן להניח (וזו רק הנחת עבודה), שזימון לתקופה קצרה יותר, למשל לשבועיים במקום חודש, תסייע להגביר את אחוזי השירות, בעיקר מכיוון שיותר קל להגיע לתקופה קצרה.

הפתרון הזה דורש כמובן סוג של פיילוט, אך יש מקום להניח כי תהיה הצלחה.

סוג אחר של פתרון הוא להתחיל לחשוב על שירות מילואים בהקשר גיאוגרפי, ופחות בהקשר אורגני גדודי.

שירות במקום הסמוך לבית יכול לאפשר יציאות נוחות יותר הביתה, ולתת מוטיבציה נוחה יותר לשירות המילואים. כמובן, שהמחיר לשירות הזה הוא פגיעה במבנה הכוח הלוחם המקורי, מה שמכונה בצבא "אורגניות". בעיני, יש מקום לשלם את המחיר הזה.

סוג אחר של פתרון, שונה מעט, הוא לאפשר יתר גמישות בתשלום היממי"ם. חייל שיגיע למילואים יקבל את הפיצוי המגיע לו, ויקבל פיצוי נוסף על בסיס חברו שבחר (בדרך כזו או אחרת), לא להגיע.

המודל עשוי (כמובן, בהתאם לבדיקות מתאימות) להביא למצב של שיווי משקל כלכלי, בו חיילים שירצו יגיעו לשירות, ויתוגמלו יותר, יחד עם עליה במוטיבציה להגיע.

אפשר לומר שבסיס הפתרונות כולם הוא ההנחה שהדרך לסייע בבעיית כוח האדם במילואים צריכה להתבטא בכלים פרקטיים, שמכוונים לרווחת הלוחם, ולא בהצהרות כאלו ואחרות על תחושת שליחות.

הכותב הוא מנהל פיתוח ביחידה טכנולוגית בצבא, ומשרת מילואים פעיל