בעקבות המחאה ברשת תחת ההאשטג "חיי ערבים חשובים", במטרה להעלות מודעות לפשיעה בחברה הערבית, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' פרסם בעמוד הפייסבוק שלו 5 נקודות לטיפול באלימות בחברה הערבית

הפוסט של בצלאל סמוטריץ':

את האלימות בחברה הערבית צריך למגר. נקודה. כי החיים של ערביי ישראל חשובים, כי בסופו של דבר האלימות לא נשארת במגזר ומופנית כלפי אזרחי המדינה כולם – ולא רק בפרעות ערביי ישראל בתקופת מבצע שומר החומות – וכי מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה קיום של מדינה בתוך מדינה, שבה אין חוק ואין סדר וכל דאלים גבר.

המספרים הם בלתי נסבלים וכך גם החיים בחברה הערבית, שחיה בפחד יום יומי. וכן, זה בהחלט באחריותה של המדינה, שיכולה וצריכה לעשות הרבה יותר. כפי שתקראו בהמשך, אנחנו לא יכולים ולא צריכים לבנות על שיתוף פעולה מועיל מצד הנהגת ערביי ישראל. צריך לכפות את זה גם עליה.

אבל כדי למגר את האלימות בחברה הערבית צריך להוציא את הראש מהחול, להכיר את שרשיה, את המצע שעליו היא מתפתחת, ואת המנגנונים שמאפשרים לה לפרוח. ראש וראשון, ההקצנה הלאומנית-פלשתינית בחברה הערבית, ובראשה מנהיגיה הפוליטיים והדתיים, וההסתייגות שלהם מהמדינה היהודית.

מי שכופר בלגיטימיות של המדינה יתקשה לקבל את סמכותה ואת חוקיה ולציית להם. כשאין כבוד ואין קבלה בסיסית של מקור הסמכות אין משמעות לחוקים שהסמכות הזו מחוקקת. צריך לכבד את השלטון כדי לציית לחוקיו. זו לוגיקה בסיסית שמי שההתכחשות לה מצד הנהגת ערביי ישראל ושלל העמותות שלהם היא צביעות וניסיון לאחוז את החבל בשתי קצותיו.

ובאותו עיקרון, אלימות היא אלימות. מי שתומך באלימות ורצח נגד יהודים ומגדיר מחבלים כלוחמי חופש מעודד אלימות גם בתוך החברה שלו עצמו.

שנית, צריך להכיר בתרבות המנטלית האלימה בחלקים גדולים של החברה הערבית, אלימות שמאפיינת לא מעט מהחברות האסלמיות בעולם, ולטפל בה לכל רוחב החזית – בחינוך, בהסברה, באכיפה, ועוד.

להאשים בגזענות כל מי שמכיר בעובדה הפשוטה הזו, וממילא להשתיק את השיח ולמנוע דיון וניתוח של התופעה, שרשיה, ודרכי הטיפול בה, גם זו צביעות שמונעת את הטיפול באלימות ואת מיגורה.

שלישית, הפרות חוק ואלימות לא מתחילים ברצח. הם מתחילים בנורמות בסיסיות של שחיתות שמושרשות עמוק במבנה החברה הערבית. כל מי שמכיר את מבנה הרשויות המקומיות הערביות, את הדי-אן-אי התפעולי שלהן ואת צנרת הכספים המסואבת שלהם, יודע שמדינת ישראל באמצעות תקציביה מזינה במו ידיה את ארגוני הפשע והלאומנות שמופנים נגד החברה הערבית ונגד מדינת ישראל כולה.

אחרי עשרות שנים של התעלמות הגיע הזמן לעשות סדר ברשויות הערביות ולשנות מהקצה אל הקצה את שיטות העבודה ומבנה התקציבים שלהן כדי להשריש נורמות של חוק ומנהל תקין ולוודא שהתקציבים משמשים לרווחת החברה ולא לארגוני פשע ושלל גורמים עוינים.

זה אפשרי ואפילו לא מסובך מידי, זה רק דורש שורה של החלטות, ובעיקר אומץ לקבל ולאכוף אותן.

רביעית, המאבק באלימות בחברה הערבית הוא מלחמה. ומלחמה כמו מלחמה דורשת כלים מיוחדים ולא נראית ולא מצטלמת יפה. זה לא יעבוד בלי להכניס את השב"כ, לפשוט על בתים ומתחמים כדי לאסוף נשק, לבצע מעצרים נרחבים, לשמר נוכחות ולהפעיל כח לאורך זמן ברחוב הערבי (זה ממש לא "מבצע" חד פעמי שיכול להיות תחום בזמן. מבצע כזה אולי יצטלם טוב ויאפשר למדינה סיבוב יח"צ כאילו היא מטפלת, אבל בזה זה יסתיים), לגלות אפס סבלנות לאלימות גם במה שנהוג לכנות כ"מדרג נמוך" ("החלונות השבורים"), וכן לעשות שימוש בחוקי המאבק בטרור שמאפשרים יותר סמכויות ויותר פגיעה זמנית ובלתי נמנעת בזכויות אדם ואזרח, ובמידת הצורך לחוקק או להתאים חוקים כאלה.

יהיה מאוד קשה להצליח עם ידיים קשורות מאחורי הגב בשלל המנגנונים – הנכונים והחיוניים בשגרה – של המשפט הפלילי הרגיל.חמישית, חינוך, חינוך וחינוך. מדינת ישראל מתנערת כמעט לחלוטין מהנעשה במערכת החינוך במגזר הערבי. מסרנו את המפתחות לגורמים פרטיים, חלק גדול מהם לאומנים איסלמיסטיים קיצוניים, החל מהכשרת המורים ועד לתכני הלימוד בבתי הספר ובגנים. מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות על ערכת החינוך הערבית, לסלק ממנה השפעות אסלמיסטיות רדיקליות והסתייגות מהמדינה, ולחנך מגיל אפס לנאמנות למדינה, למוסדותיה ולחוקיה, ולהוקעת אלימות מכל סוג.