אחרי עשור של פעילות, החליטה מנהלת קבוצת הפייסבוק המוכרת 'פדלחו"שיות' ("אני פמיניסטית דתית וגם לי אין חוש הומור") לסגור את העמוד, החל מסוף החודש הקרוב. לעמוד מעל 17 אלף חברים וחברות.

בפוסט ארוך של דבורה אלחדד ארושס, מנהלת העמוד, מפרטת את הסיבות להודעה המפתיעה.

"הקבוצה הזו נולדה מכאב גדול שלי, והיוותה בזמנו נחמה אדירה בבחינת צרת רבות חצי נחמה. בשנים הראשונות לקיומה של הקהילה הזו, היא הרגישה כמו הדבר הנכון: הנה! נשים התאגדו, שברו שתיקה, עמדו על זכויותיהן."

"בכל פעם שאישה סיפרה שהקבוצה הזו נתנה לה כוח, וגב, לדרוש משהו, לשנות משהו בחייה, נמלאתי שמחה ואמונה בעתיד. וחשוב לי להגיד שחווינו פה רגעים של חסד, שיתוף והשראה, שהיו חשובים גם עבורי במסעי האישי. ועם זאת, כיום אני מבינה שטעיתי."

"נכון, זיהינו את מסך העשן, הגזלייטינג הבסיסי של הדת את האישה ("זה לא באמת ברוך שלא עשני אישה! זה כי אתן נשגבות יותר"). סיפרנו לעצמנו שברגע שזיהינו והצבענו – הרי שהצלחנו לנצח את השיטה. אך פספסנו את העיקר: עצם קיומו של המרחב הזה כאן, הוא בעצמו מסך-עשן נוסף על גבי המציאות: מציאות של אי-שוויון אינהרנטי, יסודי, מהותי, בין איש לאישה בדת היהודית. הקבוצה הזו כמוה כסם הרגעה זמני, טשטוש מאלחש, ממסך."

"קיום הקבוצה תחת הכותרת "אני פמיניסטית דתיה" – משרתת בטווח הארוך לא את הנשים בתוך הדת – אלא את המשך קיומם של מסכי העשן. במו ידינו נטלנו כמה מגדולי הביטויים של מיזוגיניה, כיבסנו אותם בעמל בנהר הגדול, ופרשנו אותם לרווחה, מצהירות: "כ-שר!""

"אני מסתכלת אחורה ומבינה את העצבות התהומית שיש במעמד הזה, של לחכות לפירורים שיואילו בטובם הרבנים לתת לנו, "להרשות לנשים" איקס, "להתיר לנשים" וואי. חשבתי שאנחנו מחדשות, מאתגרות, אבל שוב ושוב המשכנו להגדיר את עצמנו לאור ההגדרות שלהם. עד כמה שניסינו, לא הצלחנו למנוע את התופעה ההרסנית של נשים שמתנצלות, מכלות את זמנן ומאמציהן בהסברים, ומקוות לאישור גברי על עצם קיומן."

"אני מאמינה שיש דרך אחרת. אני מאמינה שדור אחרי דור, מאם לבת, אנחנו נלמד להפסיק לבקש רשות להתקיים במרחב. נחיה מתוך ערך עצמי. נפסיק להתנצל על עצם היותנו אנו, להעלים עין, להסתפק בפירורים, להכחיש, להתפשר. נפסיק לפחד. אני מאמינה שאנחנו למדות איך להתארגן יחד מתוך עוצמה, על מנת לסייע, לעמוד יחד, לחבק, להקשיב, להאמין, לתמוך זו בזו. לחזק. להתקדם. לבנות. לברוא פה עולם טוב יותר עבור בנותינו ובנינו. אני חשה שזו המהפכה של הזמן הזה. על זה ראוי לכתוב, לשם ראוי לשאוף, סביב זה ראוי להקים קהילות!"

צילום: שאטרסטוק

"כשאני מסתכלת אחורה, הנקודות שהביאו לי את החסד הגדול ביותר במסע ההתפכחות הזה, היו נשים "מבפנים", שלחשו לי בסוד את המרידות הקטנות שלהן ("חופת נידה", שבעה נקיים, ועוד, ועוד), מחזקות אותי בבחירה נגד מה שהרגשתי שבלתי אפשרי לי להכיל. שלא ייתכן שאלו דברי אלוהים חיים. חלקן אפילו לא יודעות כמה חירות ואושר הן הביאו לחיי."

"אני רוצה שנפסיק ללחוש. את לא צריכה רשות. את יודעת. את שווה, כמו שאת. כל כולך. הגוף שלך נפלא, המיניות שלך טובה, המחזור הנשי שלך הוא מופת של טבע אלוהית. הקול שלך מבורך. הנוכחות שלך חשובה. העדות שלך מהימנה. את נבונה, וחכמה, ודעתך יקרה. את לא צריכה לבלוע את העלבון בעד שום ערך בעולם. את לא צריכה להחריש. את לא צריכה להיכנס מהדלת הצדדית, או לשבת מאחורי וילון. את לא צריכה להזיז את כל זה הצידה כאילו זה לא משנה, ואת לא צריכה להמציא לזה צידוקים דחוקים. את לא צריכה לחכות שהרב יאשר. את לא חייבת לכבד את מי שבז לכבודך. תהליך של תיקון של עוול היסטורי לא אמור "לקחת זמן" ו"לא להבהיל". את לא פוגעת באף אחד כשאת דורשת את החירות שלך: קחי אותה, היא שלך בזכות."