מספר מאורעות מזעזעים התרחשו סביב יום השואה השנה: ח"כ אחמד טיבי כינה את הרב שמואל אליהו "פח זבל גזעני, פסולת אנושית. אני מצפצף עליו ובז לו".

אדם תקף את ח"כ אבי מעוז (בן לניצולי שואה אגב) בטקס יום השואה בכנסת: "אתה לא מתבייש להשתתף בטקס כזה לזכר אלו שנשרפו בשואה? חבל שאתה חי, ושההורים שלך לא נשרפו שם".

אחמד טיבי מיודעינו יצא בהפגנתיות בזמן שח"כ איתמר בן גביר קרא את שמות יהודי עיראק שנספו בשואה.

וכמובן – איך לא – בעיתון 'הארץ' התפרסם המאמר השבועי שמשווה בין 'תהליכים שהתרחשו בגרמניה' למפלגת הציונות הדתית.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

איתמר בן גביר באולפן סרוגים

תארו לכם שאחד מן המאורעות הללו היה מתרחש הפוך: רב היה מדבר כך אודות קאדי מוסלמי, או איש ימין היה מדבר כך כלפי ח"כ מהשמאל או מקהילת הלהט"ב; מה היה מתרחש?

הסיבה שהתקשורת הכללית כמעט ולא מדווחת על המאורעות הללו, נשיא המדינה לא מביע זעזוע, והמאורעות הללו עוברים בפיהוק חדשותי – היא מפני שמדובר כאן בסה"כ ברבנים ואנשי ימין שדמם נחשב הפקר בידי בריוני הליברליזם.

מה נעשה? לנו אין גופים עתירי תקציב שממנים הסתה מאורגנת, אין לנו גדודים של מהנדסי תודעה בתקשורת, וגם אין לנו את השנאה והצביעות היוקדות שלהם.

אז מה יש לנו? מסורת של ארבעת אלפים שנה; הרבה אמונה; הרבה סבלנות; וציבור ענק שגדל מיום ליום. מי שמנתח את תוצאות הבחירות ברמה התרבותית יכול אכן לזהות תהליכים בחברה הישראלית – והתהליך הוא מאד פשוט: יותר לאומיות ויותר מסורתיות. זה ייקח אולי עשרים שנה, אולי ארבעים. אולי פחות. אולי יותר.

האמונה תנצח.