זה כבר תקופה שירושלים גדולה עליי. שנתיים שגרה בה, ולמדתי לחלק את הסטודנטים הדרים ברחובותיה. יש את מי שנולדו כאן, וירושלים היא כולה שלהם.
יש את עוברי האורח, שהגיעו לשלוש שנים של ריצות בעמק המצלבה והבר יין בעזה ויאללה הביתה למרכז. ויש את אלו, ואני בתוכם, שכמו נשבו בקסמה של העיר, ומוצאים עצמם משוטטים בה, מרגישים את הגלים העוברים עליה בעצמות, כועסים כשהיא מרוחקת ושמחים בקרבתה.
מלאים בגעגוע תמידי אליה, לא מצליחים להבין איך חיו לפני שהייתה חלק מהם, ואיך יעזבו אותה אם בכלל. סבא צבי לא הספיק לשמוע על הקורונה. ליבו הרחב נדם חודש וחצי לפני הידיעה הראשונה על המגפה. בשבעה שלו קיבלתי החלטה. אירועים שכאלה תמיד גורמים לי לחוסר מנוחה, ההרגשה הזאת שאני חייבת לעשות שינוי, רוצה להתפתח, להנציח איכשהו את העובדה שהוא כבר לא. ישבתי ליד אמא ובין אינסוף המבקרים אמרתי לה: בסוף השנה אעזוב את ירושלים. זמן מה שחושבת בכיוון, מפחדת להיתקע כאן, להרגיש יותר מידי בנוח במקום שלי, ואמנם נשארו לי עוד שנתיים באוניברסיטה, אבל אקנה רכב ואסע. מי ישמע.
את ההחלטה לעבור לכפר הסטודנטים באלמוג, קיבלתי בספרייה של האוניברסיטה בתקופת הרגיעה שבין הסגר הראשון לשני. ממש זוכרת את עצמי מתלבטת מה הלאה עם חיי, לוקחת דף ריק וכותבת בראשו "רוצה לגור במקום שאוכל למצוא מזור לנפשי הרועשת, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר".
חיפשתי מקום שיהיה במרחק סביר מהעיר – כי בכל זאת אולי נחזור ללימודים פרונטליים, ועוד עובדת כאן בינתיים. מקום שיהיו אנשים, אבל בקטע מאוזן – אמנם ארוחות שבת בנחלאות וצהריי שבת בגן סאקר ממלאים דפים שלמים ביומן שלי, אבל קצתי בצפיפות האנושית. ובעיקר – מקום שאוכל לשהות בו בנחת, תוך עשייה משמעותית.
ופתאום – אפשרות! נזכרתי שבשנה הראשונה ללימודים בדקתי את כפר הסטודנטים בפני קדם, ובסוף החלטתי לתת צ'אנס לירושלים כי שנה א' וכדאי להיות קרובים. נכנסתי לאתר של "קדמה-התיישבות צעירים" ובחנתי את האופציות שלי: הכפר ברימונים, והכפר באלמוג.
חודשיים שאני כאן בכפר. החיבור לקיבוץ ולקהילה מתפתח ותוכניות להמשך מתגבשות להן. הזוי ומרגש לקחת חלק בחלוציות גרסת 2021 עם תשומת לב וקשב לצרכים הנוכחים כדוגמת ליווי ילדי הפרח בזום ועזרה לעובדים החיוניים במועצה עם פתיחת מרכזי העשרה לילדיהם, ויש עוד המון לעשות.
לאט לאט מתחילים להרגיש שייכות. זר לא יבין את התחושה הזאת של לצאת משיעור זום באשקובית אל הבית שבחוץ – למרחב המשותף הנעים והעוטף. לבקרים של קפה ועוגה או שחרית בדק, לצהרים של קפיצה לנחל או שקיעה בחוף קליה, לערבים מסביב למדורה או במסיבת ריקודים סוערת. נראה שזה המקום שלי לעכשיו, ומה הלאה? אינני יודעת, אבל יש לי תחושה שעוד רבות וטובות יסופרו על כפר הסטודנטים הקטן בספר המדבר בואכה ים המלח, בתולדות ישראל.
לוטם גלזר, חברת כפר הסטודנטים אלמוג של ארגון "קדמה"
מה דעתך בנושא?
3 תגובות
0 דיונים
נועם
הרבי מלובביץ' ישו מוחמד הנביא מואפק טריף
17:39 11.05.2021שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר
אביעד
הכפר מעורב דתיים חילונים (מספיק למניין ) ויש פה גם חילונים עם "סכנת" חזרה בתשובה מואצת. גם האוניברסיטה מעורבת וגם החיים עצמם ,הרבה פעמים שליש גן עדן מגיע לתיראל על הקמת...
הכפר מעורב דתיים חילונים (מספיק למניין ) ויש פה גם חילונים עם "סכנת" חזרה בתשובה מואצת. גם האוניברסיטה מעורבת וגם החיים עצמם ,הרבה פעמים שליש גן עדן מגיע לתיראל על הקמת בתים כשרים בישראל ובזכות ישוב הארץ בקונספט הנ"ל
המשך 13:11 14.01.2021שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר
אורי
האם כאתר דתי אתם נותנים במה ופרסום לכך שסטודנטית שנה ב' שמן הסתם בת לא יותר מ21 גרה במקום חילוני עם סטודנטים חילוניים? תגידו לי שאני טועה ושהיא לא בסכנת...
האם כאתר דתי אתם נותנים במה ופרסום לכך שסטודנטית שנה ב' שמן הסתם בת לא יותר מ21 גרה במקום חילוני עם סטודנטים חילוניים? תגידו לי שאני טועה ושהיא לא בסכנת חילון מואצת.
המשך 20:01 13.01.2021שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר