מה זו 'הדלקת הציונות הדתית'?

האמת המרה היא שלא מצאתי לכך תשובה חוץ מפוליטיקה – פנים מגזרית וחוץ מגזרית.

ליטאים, כידוע, לא עושים עניין מהדלקות, כך שרבים מבני הציונות הדתית כלל לא מתעניינים במה שקורה שם במירון. לעומתם, רבים אחרים בציונות הדתית שמאמצים נטיות חסידיות-קבליות, פוקדים את מירון ומעוניינים לקחת חלק בחגיגה שנעשית שם.

אבל למה הם זקוקים להדלקה משלהם? וכי השמחה פחותה כאשר אחרים מדליקים את המדורות? האם חגיגת הילולת רבי שמעון בר יוחאי תלויה בזהות האדם ששופך שם את השמן או מדליק את האור? ומה בכלל הקשר בין זהות ציונית דתית ובין מנהג הדלקת המדורה שם? האם גם יש איסור קטניות בפסח 'ציוני-דתי' או כל מנהג אחר שהוא 'ציוני-דתי'?

אכן, בקהילות חסידיות, שם יש מעמד מיוחד לאדמו"ר ורואים בו צדיק-מתווך בין האדם ובין אלוהים, רוצה החסיד לראות את אדמו"רו מדליק את המדורה ומשתף אותו בשמחה. בדיוק מאותה סיבה יש לחסידים גם מנהגים משלהם והלכות משלהם. אבל מה בין זה ובין הציונות הדתית? וכי איננו יכולים לשמוח בהדלקת האדמו"ר מבויאן או כל רב אחר?

חוששני שהתשובה טמונה בגוף השאלה – יש רצון של כמה אנשים להפוך את הציונות הדתית לעוד סוג של כת חסידית שיש לה אדמו"רים, שבהם היא תלויה. כמובן התומכים הראשונים בכך הם הפוליטיקאים שמגיעים לגזור קופון אלקטורלי מן המעמד. והנה קבלנו את מעמד 'הדלקת הציונות הדתית'.

אבל הציונות הדתית איננה חסידות ולא כת, וזה בדיוק מה שמייחד אותה. יש הנהגה רבנית, יש ייצוג פוליטי, אבל זו תנועה שבהגדרה מבקשת להתחבר לכלל ישראל – חסידים, ליטאים, מסורתיים וחילוניים – ולא לחיות כקבוצת מיעוט. אנשיה נטועים מצד אחד במסורת ומצד שני נוטלים חלק בעולם הכללי, יחד עם כל שאר בני ישראל, שווה בשווה. וזה היופי שבה – היא יכולה לשמוח בהילולות כמנהג החסידים, להתפלפל בעיון גמרא כדרך הליטאים, לשרת בצבא עם כלל ישראל. החיבור הוא המאפיין שלה, לא ההתנתקות וההיפרדות.

לכן גם למי שחוגג במירון אין מה לחפש בהדלקה של הציונות הדתית. מישהו שם מנסה לעשות הון פוליטי – דתי ואלקטורלי, על הגב שלנו. משהו רוצה להפוך אותנו לעוד סוג של חסידות, ולחתור תחת הזהות הכה מיוחדת של הציונות הדתית. ולכך יש להתנגד ולומר בפה מלא: היה לא תהיה.