פרשת ויגש בראייה משפטית: היחס שקיבלה משפחתו של יוסף המשנה למלך – לאור העבירה של מרמה והפרת אמונים.

לפי שיוסף מתוודע לאחיו, הוא דואג להוציא את כל המצרים מהחדר ולהישאר לבד עם אחיו. בחדר מבקש יוסף מאחיו שיגשו אליו. וכאשר הם מתקרבים יוסף מבקש להרגיע את האחים. הוא מסביר להם שהם לא צריכים לדאוג מכך שהם "מכרו" אותו, שכן יוסף נשלח למצרים והתמנה לתפקיד משנה למלך כדי לדאוג למחייתם ופרנסתם, "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" [בראשית מה;ה]. במילים אחרות לא טובת מצרים עומדת לנגד עיני יוסף אלא טובת משפחתו הקרובה אליו.

הסיקור התקשורתי של יוסף לא היה חיובי

נאמן לתפיסה זו יוסף פועל גם בהמשך. כך למשל אנו מוצאים שיוסף מתדרך את האחים לפני הפגישה עם פרעה, "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו" [בראשית מו;לג-לד]. בהמשך כאשר יוסף מביא נציגות מאחיו כדי לפגוש את פרעה מספר לנו הכתוב "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה" [בראשית מז;ג], מסביר רש"י, מגדולי פרשני המקרא, "מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו" [רש"י בראשית מז;ג].

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב לונדין על פרשת ויגש. (צילום: ערוץ מאיר)

במילים אחרות יוסף מפר את אמון המלך, ובוחר להציג לפרעה את האחים שאינם נראים גיבורים, מהחשש שאם יגיעו האחים שנראים גיבורים, פרעה יגייס אותם לצבאו. בהמשך מסופר לנו "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" [בראשית מז;יב] ומיד בהמשך אנו קוראים על מצבם של המצרים "ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך" [בראשית מז;טו].

אני מניח שאילו היו חוקרים את התנהלותו של יוסף באותה תקופה, הסיקור התקשורתי לא היה חיובי, ויכול שבעיתון המצרי 'מצרים היום' או ב'גלי קהיר' הדיווחים היו שליליים. כמו כן יוסף היה מוצא עצמו מואשם בעבירות של 'מרמה והפרת אמונים', שכן מדובר ב"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור" [סע' 284 לחוק העונשין].

יוסף הצדיק

ולמרות זאת יוסף בפי חז"ל מתואר 'כצדיק" [בבלי יומא לה,ב]. גם בקרב פרשני המקרא, כמעט ואין בקורת על מעשיו של יוסף, ואלו נתפסים כולם כלגיטמיים, וראויים. והשאלה המתעוררת במקרה זה, האם יוסף פעל כראוי, האם מנהיג צריך ליתן עדיפות לאינטרסים הפרטיים שלו, האם דמות ציבורית רשאית להשתמש בתפקיד הציבורי כדי לעשות לביתו. תמיהה זו מתחדדת ביתר שאת לנוכח המגמה המצויה במקרא, אותה מבטא ר' שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, מפרשני המקרא במאה ה-19.

"אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש "הנה לפניך האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם". בכלל אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת, – למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה…אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפורה את חותם האמת. אולם לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו. אלו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב וללא שמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו" [רש"ר הירש בראשית יב;י].

האם במשפט העברי יש עבירת ניגוד עניינים?

מתוך תהיות אלו אבקש להרהר בסוגיית העבירה של "מרמה והפרת אמונים" כפי שזו משתקפת במשפט העברי. כידוע חובת הדוגמה האישית וניקיון הכפיים הדרושה מאנשי ציבור אינה זרה למשפט העברי, ולא מעט נורמות מעצבות את דמותה של ההנהגה במשפט העברי, כך למשל עבירת השוחד מפותחת ורגישה עד למאוד. וכך באיסור על 'ניגודי עניינים', חז"ל גם השמיעו לנו שלעיתים די בשמועה לא טובה שמרחפת מעל איש ציבור כדי להענישו, "מלקין על לא טובה השמועה: שנאמר 'אל בני כי לא טובה השמועה" [בבלי קידושין פא,א], עקרון זה נלמד מחטאם של בני עלי הכהנים במשכן שילה.

אך האם ניתן למצוא במשפט העברי מקבילה לעבירה של מרמה והפרת אמונים? כדי להשיב על שאלה זו, אבקש לעמוד על העיקרון ההלכתי "אין עונשין מן הדין" [בבלי מכות ה,ב] שמשמעותו שלא ניתן להעניש אדם על סמך סברא, הגיון או היקש ממקרה אחד למקרה אחר. בטעמו של הכלל נחלקו חז"ל, אחד ההסברים המוצעים, הינו העקרון לפיו לא ניתן להעניש אדם אם חסרה הוודאות שאכן מדובר במעשה אסור, ושהעובר עליו צפוי לקבל עונש.

כך למשל מיושם העקרון בעונש מלקות "והצדיקו, יכול כל המורשעים לוקים תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה ועדין איני יודע אלו הם הלוקים תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו, מה חסימת שור מיוחדת מצות לא תעשה והרי הוא לוקה כך כל מצות לא תעשה הרי הוא לוקה או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה והרי הוא לוקה כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה. רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק צדקהו כדי שלא יהא לוקה. והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה" [ספרי דברים כי תצא פסקה רפו].

עמדה על עקרון זה השופטת פרוקצ'יה באומרה "איסור פלילי שאינו מוגדר די צורכו, באופן שאדם ידע כיצד לכלכל את דרכו ולהימנע מהפרתו, אינו מתיישב עם עקרון היסוד ולפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה. מציאות כזו עשויה לגרום לאובדן הביטחון המשפטי של הפרט" [בג"צ 6358/05]. במקום אחר מצינו את האיסור החל על שופט לפיו "אין השופט חופשי להשתמש בשיקולי ההגיון שלו, על מנת להפוך לדבר אסור את אשר לא נאסר בפירוש על ידי המחוקק [ע"פ 53/54].

"עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים"

העבירה של מרמה והפרת אמונים הוגדרה על יד בית המשפט כ"עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים" [בג"צ 2534/97].והשופט חשין הסביר שבבואנו לעסוק בעבירה זו עלינו ליתן את הדעת שעניין לנו "בעבירה ייחודית ומיוחדת, עבירה בת "ריקמה פתוחה", עבירה שגבולותיה אינם ברורים כלל ועיקר. העבירה "עבירת מסגרת" היא, ושלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדויק וברור. העבירה עבירה היא שניתן לכנותה "עבירה יישומית", קרא: עבירה שעיקריה ניכרים בדרכי יישומה" [דנ"פ 1397/03].

שותף אני לדעה שעלינו לשאוף להיגיינה מלאה של המרחב הציבורי, ולניקיון ידיו של השירות הציבורי. חובה זו צריכה להיות מוצבת כערך עליון. מסד שיש בו כדי להבטיח את יציבות השלטון והאמון הציבורי במוסדות אלו. אין גם כל מחלוקת שעובד הציבור חב חובת נאמנות לציבור. יחד עם זאת כדי שעובד ציבור ידע מהו מרחב הפעולה החוקי בתוכו הוא יוכל לפעול למען הציבור, ומהן הפעולות האסורות מהן עליו להתרחק. יש צורך בהגדרה ברורה של המעשים האסורים, לא ניתן לאפשר מצב בו בית המשפט, נקלע בעל כורחו להכרעה בסוגיות כה רגישות שיש בהן כדי לפגוע ביסודות הדמוקרטיה ושלטון העם.

במקרים מעין אלו צריך המחוקק להשלים מלאכתו, ובית המשפט מצידו צריך להיות נאמן לעקרון שלימד השופט אולשן לפיו, "כאשר בית המשפט דן בחוק פלילי המחייב פירוש דווקני דווקא לאור הכלל, שכאשר אפשרי פירוש לכאן ולכאן יש לאמץ את הפירוש הנוח לנאשם" [ע"פ 77/64]. במצב משפטי זה, כאשר יסודות עבירת מרמה והפרת אמונים הם אלסטיים, כאשר הרחוב מכריע בשאלות אלו בהתאם להשתייכותו למחנה הפוליטי שלי, בית המשפט אינו רשאי להכניס עצמו למשחק זה, וזאת כדי לא להיתפס כנוקט עמדה פוליטית.

ואולי מסיבה זו אין, ולא יכולה להיות הוראה מקבילה במשפט העברי לעבירה של הפרת אמונים ומרמה. איש ציבור צריך לדעת בבירור מהן גבולות ומגבלות פעולותיו החוקיות, כשם שיסודותיה של עבירת השוחד מוגדרת, וכשם שיסודות עבירת הבגידה ברורים. כך גם צריך להיות בעבירת מרמה והפרת אמונים. אם באמת חפצים אנו בנקיון כפיהם של נבחרי הציבור, יש ליצוק תוכן לעבירה ולא להותירה באופן עמום. ואם אין מבקשים לבטלה לחלוטין, ומבקשים בכל זאת להותירה, יש לשמור אותה למקרים כה קיצוניים שהשכל הישר לא יוכל לקבלם ולהכשירם.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.