אנחנו רגילים לזה מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. החלוקה לספרדים ואשכנזים מלווה אותנו מהרגע בו אנחנו מתחילים לקרוא ולברך.

לוקחים סידור מהמדף לאחר הצצה בכריכה: איזו אות מופיעה שם – ס', א' או ע"מ? מתפללים בבתי כנסת שונים למרות שאנחנו לא מבינים מה השוני בינינו ומה ההבדל הגדול בתפילה. ככה זה, משפחת רוזנברג מתפללת במקום אחד ומשפחת אלפסי במקום אחר. גזירת גורל.

ובכל זאת, צריך לזכור כל הזמן שאנחנו חיים בדור של גאולה וקיבוץ גלויות. אמנם, נראה שחלק מתופעות הגלות הבאנו אתנו לכאן, לארץ ישראל, אבל אם רק נרצה זה יוכל להשתנות. נוסחי התפילה, כמו גם המנגינות המלוות אותה נוצרו והתפתחו במשך שנות גלות רבות, התבססו והפכו לחלק מהזהות היהודית שלנו. אלא שזכינו לחזור לארצנו בתהליך ניסי ועכשיו הגיע הזמן לחיות ביחד ולהתפלל ביחד.

לשלב מנגינות ולא נוסחים

אז איך אפשר לחיות ביחד? כמו תמיד, הנוסחה היא ויתור והכלה. אני מבין בעצמי שאת הדברים שאני כותב כאן לא הייתי יכול לכתוב לפני 20 שנה, אבל הדברים שונים היום. נישואים בן-עדתיים הפכו להיות נורמה, הילדים לא ממש יודעים לאיזו עדה הם שייכים כי קצת מסובך להסביר להם (אבא חצי בריטי חצי עיראקי, אמא חצי צרפתית חצי טריפוליטאית) ובכלל – אנחנו בדור שרוצה להכיר גם תרבויות אחרות ולא להיצמד בציפורניים ל'בית אבא'.

אני מבין שנוסחי התפילה מבוססים על עניינים הלכתיים ומסורות עתיקות ואולי אין צורך בשלב זה ליצור 'נוסח אחיד', ניתן להתפלל ביחד גם אם רוזנברג יגיד "ראו בניך בוקע ים לפני משה" ולעומתו יאמר אלפסי "ראו בניך על הים", אפשר לחיות עם זה. ומה עם המנגינות? זה דווקא החלק הקל. משלבים מנגינות מפה ומשם והופכים את התפילה ליפה יותר, מגוונת יותר ומחוברת לאווירה ארץ ישראלית. נכון, זה דורש פתיחות לשינויים, אבל אני מעריך שיש לנו את זה ואפשר לנסות ולהצליח.

אני בטוח שחלק מהמשימה המוטלת עלינו בדור הגאולה הוא לצמצם את הפערים שנוצרו במהלך החיים בגולה. תפילות משותפות אולי לא יפתרו את כל הבעיות אבל בהחלט יפתחו פתח גדול ורחב בדרך לאחדות ושלמות.