אנחנו הומאנים ואנשי חסד- עד לאחינו הנשכחים באתיופיה

עם ישראל משול לגוף יחיד. וכשאיבר אחד נפגע, הגוף כולו שרוי בכאב.

בעבר האמנתי שבני ישראל מתקדמים בקצב נאמן בכיוון קיום נבואות קיבוץ הגלויות, אך בחודשים האחרונים רק התחלתי לגלות שכן, גם אנחנו, הישראלים טובי הלב- שגם אנחנו חווינו כל כך הרבה סבל ואנטישמיות במהלך התקופות- מפקירים את אחינו הרחק מארצנו. שארית יהודי אתיופיה עוד ממתינים בעיניים דומעות לגאולה – גאולה שלכאורה תבוא רק על ידינו.

לא הייתי הרבה זמן באתיופיה, רק חודשיים וחצי, אך אספר לכם בדיוק מה שבה אותי שם – הכוכב בפינת העין. אחרי אלפיים חמש מאות שנות גלות, הקהילה לא נשברה. אדרבא, היא רק לוקחת את הקושי וצומחת כלפי שמיים, מעלה מעלה. בלי תכנית או ליווי, הם לומדים, מלמדים ובגאון יוצרים סביבה בטוחה של דאגה וחום. הם מכניסים אורחים בלי למצמץ, הם מבקרים חולים בחבורות כדי להפגין אחווה- אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. בשיעורי עברית, מול שלושים ילדים בין גיל שש לשש עשרה, לא ראיתי ילדים. אני ראיתי להבות.

כנגד כל הסיכויים, הם שרדו רדיפה אינסופית, הם שרדו את החושך, את הסבל ואת הרעב. הם פורצים את חומות האבן שבנו סביבם, בימינם חן וחוסן נפשי, בשמאלם יושר וכבוד.

אנחנו רואים את עצמינו בתור מדינה הומאנית, כחברה עם ערכים בינלאומיים, כבני העולם הזה. וכך אנו באמת. אנחנו מאמינים בכוחה של דבקות במטרה ומחפשים את שביל הזהב לתוך ידיה הפרושות של חברה מתוקנת.

ואנחנו בכל שנה מזכירים לעצמינו שאנחנו דוגלים באחדות ובאהבת האחר, בקיום הבטחות ועזרה לזולת. איך תמיכה בשארית יהודי אתיופיה לא נכנסת לקטגוריה הזו? אם נהיה כנים, יש רק דרך אחת לתמוך בהם באמת- לאפשר להם לחיות כאן אתנו, שסוף סוף יוכלו לעלות ארצה ולהיות חלק ממשפחת עם ישראל הרחבה.

התיק נגד יהדות אתיופיה בהחלט עמום, ובמסע שלי למצוא את הצדק שבדבר מניעת עלייתם ארצה, אני מחזרת על הפתחים חסרת תובנות- כל סיבה מצויה ניתנת בקלות להפרכה. בעיניי, הכל מסתכם בזה- ממשלת ישראל מהססת לקבל את פניהם של אזרחים שאולי, אולי, יעיקו על התשתיות הסוציו-אקונומיות והרווחה. האנשים האלה, כעולים חדשים, זקוקים לתמיכה מיוחדת במשך התאקלמותם לתרבות הישראלית. התהליך עלול להצריך זמן ומשאבים רבים. ולעיתים, בצער רב, אין הצלחה נראית לעין. יכול להיות שהנוער נודד ברחובות, יכול להיות שהמבוגרים מתקשים להקנות את השפה או להכיר את עצמם לחברה הישראלית הרחבה.

ולמרות זאת, להלן הטיעון הנגדי- זהו תפקיד הממשלה לשחרר את הבועות מהזכוכית המותכת. בדרך כזו או אחרת, הקהילה האתיופית היא בהחלט לא האוכלוסייה היחידה שסובלת מהאתגרים הללו. הבעיה היא לא הקהילה, אלא המערכת עצמה. ושוב, זו המטרה העליונה של כל ממשלה באשר היא- להוביל את אנשיה באופן בטוח ומועיל.

במקום לחסום את השערים ולהגביל עלייה, צריך להתחיל לשפץ את נהלי המערכת על מנת לזכות להתקדמות הנדרשת. מדינתנו חייבת ואמורה להיות בדחיפה תמידית בכיוון מחר טוב יותר. אבל לא, היא ממשיכה לרקוד ביפי נפש אחר זנבה, סביב הבעיה הנחרצת, ולא תוקפת אותה בקפיצת ראש הישר לשורשה.

והכל נופל על שארית יהודי אתיופיה. כולנו יודעים שלא משאירים אף אחד מאחור. אז למה תקציב מהווה סיבה להתעלם מהם? למה מותר לנו לשכוח הבטחות?

ב-15 לנובמבר 2019 לפני ארבעה ימים בלבד, ציינו ארבע שנים מאז שממשלת ישראל קבלה החלטת ממשלה 716, בה צוין שעד שנת 2020 יתר הממתינים, חברי הקהילות באדיס אבבה וגונדר, יועלו ארצה. אני מצטטת: "הבאת יתרת יוצאי זרע ישראל מאתיופיה בהתאם להחלטה זו תחל בתוך 120 ימים ממועד החלטת הממשלה ותימשך לתקופה של עד חמש שנים". אבל עד כה, החלטה זו לא בוצעה ו-7,500 שארית יהודי אתיופיה יחד עם בני משפחותיהם בארץ, ממתינים שהממשלה ומי שעומד בראשה יפתחו את שערי מדינת ישראל.

כשהשעונים מתקתקים קדימה לקראת חיים חדשים במדינה צעירה ומודרנית, בהתמודדות גורלית עם מלחמות וטרור, עוני, מחלות ובירוקרטיה אינסופית, אנחנו נוטים לאבד מגע עם הדברים החשובים.

אבל עוד יש לנו הזדמנות לתקן את העבר ולעמוד בהבטחות שהצבנו לעצמינו. נותרה לנו עוד שנה להביא לידי ביטוי את ערכי אהבת ישראל שמושרשים בנו.

מדינת ישראל לא רק מפספסת הזדמנות לחבור אליה אנשי פז, קהילת קודש. לחברה הישראלית יש כל כך הרבה מה ללמוד מהקהילה היהודית באתיופיה. כל כך הרבה מה להרוויח.

קחו את יראת הכבוד הזורמת בדמם, את חוכמת החיים הנחרצת ואת העוז שבשלום בירך אותם ה', תערבבו עם קצת מהיוזמה הישראלית והעקשנות ותקבלו את הגיבורים של מחר. אני אומרת לכם, הקהילה הזאת תביא את המשיח. ואם לא איתנו- בשבילנו.

עם ישראל משול לגוף אחד, וגם עיני זולגות מים במחשבה על ליבנו השבור. 

אמרנו שנביא אותם, אז למה לא?

=======

הדסה גוטליב חזרה לאחרונה מהתנדבות בקהילה היהודית בגונדר, אתיופיה, ופעילה בנושא העלאת שארית יהודי אתיופיה