אחד מתיאורי החורבן בתלמוד מתאר את חורבנה של הר המלך (טור מלכא).

כך מספר התלמוד במסכת גיטין (נז,א): א"ר אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא, וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסא הלולי וחנגי, ולא הוו ידעי הני בהני.

(תרגום: אמר רב אסי: שלש מאות אלף שולפי חרב עלו להר המלך והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות, ובצד השני הילולה וחגיגות, ולא היו יודעים אלה באלה).

מעבר לכמות הרצח של הרומאים בעם ישראל מבקש התלמוד לתאר את המצב בתוך העיר. במשך שלושה ימים הורגים הרומאים את היהודי בצד אחד של העיר, כשבצד השני של הר המלך נמשכות החגיגות כאילו כלום לא קורה.

הלקח שצריך להילמד מאגדה תלמודית זו הוא הערבות שצריך להרגיש עם ישראל בשעה שחלק אחר ממנו נמצא במצב של מלחמה. בזמן שדרום הארץ נמצא תחת מתקפת רקטות וכשכמיליון איש נמצאים במקלטים אי אפשר להמשיך בהכנות לחגיגות של שבת הארגון.

השיקול הכספי שבביטול או דחיית שבת הארגון צריך להיות שולי במערכת השיקולים של תנועה שמגמתה היא חינוכית. איש חינוך צריך להדריך את תלמידיו, כי בניגוד לאמירה  הלא חינוכית "ההצגה חייבת להמשך", היהדות מנחה כי במקרה של אסון או בשעת משבר לאומית החיים דווקא כן צריכים להעצר.

את אולימפיאדת מינכן היה צריך להפסיק אחרי רצח י"א הספורטאים הישראלים, כמו שאת טקס פתיחת המכביה היה צריך לעצור אחרי קריסת הגשר. צריך להגיד כי יש דברים שחשובים יותר, ערכיים יותר מאשר אותם תחרויות ספורט.

איך יכולים להרגיש תושבי הדרום שבזמן שהם במקלטים, אחיהם בצפון ובמרכז יערכו הצגות ומופעים? איפה הסולידריות? איפה הנאמנות לערכים החינוכיים של התנועה? איפה השיקולים הערכיים?

האמירה החינוכית שתצא מדחיית שבת הארגון כהזדהות עם תושבי הדרום, או כי אי אפשר לחגוג בשעת מלחמה, שווה יותר מעשרות פעולות ואירועים אחרים של התנועה, שלא לדבר על המסר ההפוך היוצא מהחלטה להותיר את השבת במועדה.

שבת הארגון של בני עקיבא, עם כל חשיבותה, היא עדיין לא חג מדאורייתא או מדרבנן, שלא ניתן להדחות. עדיין יש מספיק זמן להחליט על דחיית האירועים לשבת הבאה או לזו שאחריה.

קבלו את ההחלטה הנכונה.

==

אריה יואלי הוא עורך אתר סרוגים.