בתוך פרשת המועדות המצויה בפרשתנו, מוזכרים שני קורבנות הקרבים בין פסח לשבועות: קורבן העומר ושתי הלחם. קורבן העומר, הקרב מן השעורים, קרב מיד לאחר הפסח, והוא מתיר לאכול מן התבואה החדשה של השנה. מנחת העומר, הבאה מן החטים, קרבה ארבעים ותשעה ימים לאחר קורבן העומר, והיא מתירה להביא מנחות למקדש מן התבואה החדשה. התקופה המצויה בין שני קורבנות אלה עונה לשם "ספירת העומר". מה מתרחש בסודם של ימים אלה?

רוב רובן של מצוות התורה כתובות באופן של ציווי נורמטיבי. שונה מצוות ספירת העומר בכך שנושאת היא מאפיין מפתיע, הספירה איננה בעבור ה' אלא בעבור האדם עצמו – "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם". בודדות הפעמים בהן ציווי אלוקי מופיע כבר בתורה באופן כה חיוני לאדם.

אחד האזכורים הראשונים לכך מופיעּ בדיבור הראשון בין ה' לאברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ". רש"י במקום מעיר כי מצווה זו נועדה לטובתו של אברהם: "לך לך – להנאתך ולטובתך". דוגמא נוספת לסגנון פניה מעין זה, מופיעה בציווי האלוקי למשה רבנו לשלוח מרגלים לרגל את ארץ ישראל: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". גם כאן עומד רש"י על עצם מהות הציווי: "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח". יש בפניה זו ניסיון לאפיין את תכליתה של המצווה, לא כפועלת על מציאות חיצונית ומנותקת מחיי האדם, אלא כמעשה אשר טובתו גלויה לאדם עצמו.

ברובד הפשוט הציווי לספור מפנה את האדם למישור המעשי, הטכני והכמותי. בהבנה ראשונית עלינו לספור שבעה שבועות מפסח, ועל ידי ספירה זו נוכל לדעת מתי מתרחש חג השבועות. סיבה זו, על אף שנכונה היא בבסיסה, אינה מובנת כלל – שכן אם עיקר מטרת הספירה היה לדעת מתי מתרחש חג שבועות, הרי שיכולה הייתה התורה לפרש ולכתוב מתי מתרחש חג זה! מכאן עולה שהצורך לספור שבעה שבועות "ממחרת השבת" מפנה את האדם לספירה פנימית שמתרחשת בתוכו, הרבה מעבר לאותה 'כמותיות' של ימים ושבועות, וכלשונו של בעל ה'כתב והקבלה': "כי גם במלת תספור אין המכוון בו לבד לדעת כמות הימים והשבועות". מצוות ספירת העומר, יותר מאשר מבקשת לעמוד על תאריכו של חג השבועות בלוח השנה, דורשת היא ליצור בירור עמוק אודות חייו של האדם.

מתוך כך נוכל להבין את משמעות הקורבנות שתוחמים את שני מועדים אלה; ערכם של השעורים איננו נחשב בעל ערך רב, בשל כך השעורים מהווים מאכל בהמות. "ממחרת הפסח", לאחר היציאה הגופנית ממצרים, אנו מתחילים תהליך ארוך של הגבהת הרצונות הנמוכים, החשקים והתביעות הבהמיות למקום עליון יותר. קורבן העומר מבטא את תחילת התהליך של הגבהת הנפש הבהמית, זו שדבקה בנו בזמן שהותנו במצרים. סופו של תהליך זה נמצא ארבעים ותשעה ימים מאוחר יותר, בחג השבועות, חג מתן תורתנו. הקורבן שחותם את תהליך זה הוא קורבן "שתי הלחם".

המאפיין הייחודי של קורבן זה הוא: עובדת היותו מורכב מחיטים – שהם מאכל אדם. מקורבן העומר בו אנו נמצאים במדרגה נמוכה, קרובים עדיין לרוח המצרית, אוכלים מאכל בהמה, מתחיל תהליך שסופו בקורבן שתי הלחם, בו אנו אוכלים מאכל אדם. היכולת לעבור בצורה משמעותית את התהליך הזה, מזכה את האדם לקבל את התורה בחג שבועות באופן שלם, לא מתוך רשמים מצריים, אלא מתוך הוויית חיים ישראלית מתוקנת. בימי ספירת העומר אנו מתרוממים ממאכל אדם למאכל בהמה, מתרבות חיים בהמית לרום טהרת החיים הישראליים.