להניף את הדגל: אסור שיום הזיכרון יהיה רק יום של אבל - סרוגים

להניף את הדגל: אסור שיום הזיכרון יהיה רק יום של אבל

לא נכון שנתמלא רק בשכול השחור הזה מחדש כל שנה ביום הזיכרון של חללי מערכות ישראל. כל שנה אנו הורגים אותם מחדש, בוכים ודומעים על שאינם אך שוכחים את גיבורינו מי הם היו באמת

author-image
להניף את הדגל: אסור שיום הזיכרון יהיה רק יום של אבל
  (צילום: גיל יערי\ פלאש90)

עברו הרבה שנים, וכל שנה מביאה איתה יום זיכרון נוסף. אותם טקסים אותה צפירה ואותה נמיכות קומה. אך זה הזמן לחשוב שוב מה מטרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, האם להתמלא בשכול ובעצב או להתחבר לגבורת לוחמינו.

אותו אח גיבור שהסתער בקרב או אותו בן שקפץ על הרימון עשו את מעשי הגבורה שלהם מתוך מסירות לעם ישראל ולארצו, אבל כשאנו נפגשים מחדש בכל שנה ושנה עם יום הזיכרון ומסתכלים בטקסים אנחנו כמעט לא מוצאים את הסיבה שבגללה הלוחם הסתער על כוחות האויב השחורים או קפץ על הרימון שחותם בגורל ידוע מראש את כל המתקרב אליו.

אם אותו גיבור היה נוכח לידנו בשעת הבכי, מילותיו אלינו היו: "אל תבכה אהובי היקר, נלחמתי ומתתי בשביל עם ישראל, בשביל ארץ ישראל, מותי היה מות גיבורים אל תשכח זאת, תחרוט בליבך עמוק פנימה את הסיבה למלחמתי ואת מה שמילא אותי ומתוך כך תחיה אותי כמו שאני באמת".

לא נכון שנתמלא רק בשכול השחור הזה מחדש כל שנה ביום הזיכרון של חללי מערכות ישראל. כל שנה אנו הורגים אותם מחדש, בוכים ודומעים על שאינם אך שוכחים את גיבורינו מי הם היו באמת.

עצובים על עצמנו

הסיבה לשחור הנורא ביום הזיכרון הוא לא רק מותם של אהובינו הגיבורים, אלא חוסר האידיאליזם שלנו והאגוצנטריות הממלאת אותנו. קרוב המשפחה העצוב יודע שאהובו נח מנוחת עולמים במקום שכולו טוב, אז למה הוא בוכה? הגיבור נמצא עכשיו בין גיבורים אחרים בגן עדן, אז למה הוא דומע? כי קשה מאוד להיפרד מאהוב. כי אני פה לבד, הוא לא איתי, אני עצוב. אך אם נתמלא באותה חיות גדולה שמילאה את אהובנו הגיבור כשנלחם אז נעמוד מעל קברו ומעינינו יזלגו דמעות גאווה במקום דמעות של עצב, ליבנו במקום להחסיר פעימה מבכי יפעם בחוזקה מהערצה ואהבה לאותו גיבור-חיל שלפנינו, במקום להיות שבורים וכפופי קומה נרים את ראשנו בעוצמה, עם כל הכאב ועם כל הבדידות והשכול.

להניף את הדגל

לא נכון להשמיע בקול גדול משפטים כמו: "אחי היקר נהרג ואני כאן לבד", או "כשאתה הלכת אין יותר טעם לחיי", אנחנו רוצים להשמיע בקול גדול: "יקירי האהוב, אתה גיבור, אנחנו מתגעגעים אליך אך מלאים בהערצת קודש כלפיך ומנסים להמשיך אותך על ידי שנתמלא מעוצמותיך".

אנחנו לא נוריד את הדגל לחצי התורן, אלא נרקום בדגל את שמות הגיבורים שנפלו ולהגביה אותו אל על לשמים, שהרי בזכות גיבורינו הדגל מורם ולא בגללם הוא יוּרד. אנחנו לא רוצים להשפיל מבט בצפירה ולהרגיש מסכנים ובודדים, אנחנו רוצים להניף את עינינו לשמים ולהסתכל על העתיד שגיבורינו העניקו לנו. אנחנו לא רוצים לקרוא ליום הזה "יום זיכרון לחללים" אלא "יום גבורת הלוחמים", להתמלא ביום הזה ולא ההפך, לחיות לא למות.

עם כל השחור הגדול שיושב בלב ולא רוצה להסתלק, עם כל החלל המחניק שבליבנו שמסרב להתמלא, ולמרות הפצע הנצחי שלעולם לא יתרפא, בואו וניתן קצת חיים לנופלים על ידי שנרים על נס את הסיבה למותם. לא נסכם את היום הזה כָיום בו הם כבר לא היו, אלא ההיפך, זה היה היום שבו הם חיו בו הכי הרבה. הם לא מסכנים, הם גיבורים, זה לא יום זיכרון לחללים זה יום הפנמה ולימוד של גבורתם הנצחית שמפעמת בכל אחד מאיתנו. אנחנו מלאי הערצה למשפחות השכולות, אשר הקריבו את הקורבן הגדול ביותר, אך עלינו לזכור שמטרת הצבא היא לצאת למלחמה, ולא לשבת בבית.

באחד מסבבי הלחימה בעוטף עזה ביקשתי מהרב אלישע וישליצקי זצ"ל שיבוא להעביר שיחת חיזוק לתושבי עוטף עזה. הרב מיד הסכים אך כדרכו הדגיש שהוא בא להתחזק מהתושבים ולא לחזק. בתוך השיח עלתה האפשרות ללחימה בתוך עזה, ואמרה אישה אחת: "אבל זה מסכן את החיילים שלנו", מיד עצרה אותה חמותו של עמנואל מורנו הי"ד שנכחה בשיח, ואמרה לה: "חברתי, התבלבלת, המשימה של החיילים היא לצאת לקרב ולנצח אותו, המשימה שלהם היא לא לחזור הביתה בשלום".

כשמשפחה שכולה מדברת בצורה כזו אתה מתמלא בהערצה. אנו רוצים לתת את המיקרופון לחייל שאיבד את שתי רגליו כשהסתער בקרב, ועדיין אומר לכולם: "הסתערתי על האויב וניצחתי. הייתי עושה הכל שוב מההתחלה" .כמו שאמר הרב מאיר יהודה גץ על בנו, אבנר, שנפל בקרב שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים: "אוי לי שבני נהרג על שחרור ירושלים ואשריי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים'.

השכול לא מפחית מעוצמת הציונות והמסירות נפש לארץ ישראל. לשמחתנו אנחנו, עם ישראל, עם מוסרי מאוד, אך לעיתים זה בעוכרינו. בגלל שאנו מקדשים את החיים קשה לנו מאוד לראות חיילים נופלים בקרב. ולעיתים זה מסכן את העם כולו. בכל פעם שמדברים על כיבוש עזה, או כניסה קרקעית, מיד אומרים: "זה מסוכן לחיילים".

חברים יקרים, בואו וניזכר ביום זה בגבורת הנופלים שלנו, שלא נרתעו ולא נסוגו לאחור והסתערו בקרב כדי להגן על עם ישראל וארץ ישראל. תפקיד הצבא לנצח את האויב ולהשמידו גם אם זה יהיה במחיר סכנת חיילינו ח"ו.

אני משמש גם כרב ישוב בעוטף עזה, אך גם כלוחם בכיתת הכוננות של הישוב. וילדיי יודעים היטב שאם מחבל נכנס לישוב הם עם אמא נכנסים לממ"ד ואבא לוקח את הנשק והולך להרוג את המחבל. למרות ששאר התושבים נשארים בממ"ד, אבא הולך.

זו אמירה שצריכה להיות בכל בית יהודי ציוני. הלוחם הולך לנצח- זו מטרתו, גם אם חלילה יידרש מהלוחם ומשפחתו לשלם במחיר הגבוה מכל. העיקר הוא: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". יום הזיכרון הוא יום כחול של ציונות, לא רק יום שחור של שכול ואבל. הוא גם לא יום כחול ולבן, את הלבן נשאיר למחר ליום העצמאות, אך עדיין זה יום כחול.

=======

הרב שחר בוצחק הוא רב המושב 'מבטחים' בעוטף עזה

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
עם מושחת בתפקיד הבכיר אין טעם להנפת הדגל
שמעון לוי | 09-05-2019 11:49
המדינה היום נשלטת עי קבוצת מושחתים בראשות רב נוכלים שמביא לחורבן ולהרס הדמוקרטיה
2
יפה כתבת. אנחנו נושאים זכרם על גבורותיהם
מרים | 09-05-2019 16:00
על המקומות בהם שילמו בחייהם למען עקרונות. מבררים את החזון והאידאל והאמונה. כך בוגר להתבונן על מיתנו. כדי להוסיף ולבחור בחיים כצו!