מאמר זה נכתב ב'חדא מחתא' וב'משיכת קולמוס' אחת כדי לא לאפשר סידור הדברים ברצף הגיוני. הוא אינו עומד בסטנדרטים האקדמיים המחמירים אבל הוא מבטא השתפכות רגשית חסרת מעצורים ואפשר כי בכך נמצא כל הגיונו.

שנים רבות הזדעזעתי מן המשפט: "תפקידה של הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית הגיע לסיומו. אין צורך יותר במפד"ל והיום 'בבית היהודי'". התגובה הייתה תמיד רפלקטיבית אוטומטית. היא נורתה 'מן המותן ו'בכינון ישיר'. כנגד אמירת מחללת קודש זו, עלו שאלות כבדות: מי ידאג לצביון 'הדתי' של המדינה לעת הזאת? מה יהיה על מערכת החינוך 'הדתית' המפוארת? מי ידאג להמשך קיומן ושגשוגן של המכינות, הישיבות התיכוניות, האולפנות, והישיבות הגבוהות? מה יהיה על מערכת הכשרות הממלכתית? מה יהיה על נושא השבת? הלאום? הגיור? מה יהיה עם תהליך הגאולה?

והנה הפתעה: איני מתרגש יותר. איני מזדעזע יותר. אני אפילו מכיל את המשפט בלי למצמץ. התפיסה הרומנטית שלפיה אנו מהווים גשר בין חלקי העם מתוך עמדה פרגמטית מקרבת ומכילה כבר אינה תפיסה מקובלת בלשון המעטה. חלקי העם כבר אינם רואים, וספק אם אי פעם ראו בנו גשר של ממש. משני צידי המתרס רואים בנו גשר רעוע או למצער גשר חד כיווני ומוטה.

אנו נוהגים להתהדר בחידודי לשון סיסמתיים מפורסמים שלפיהם הגירש בין ה'ציונות' ל'דתיות' הוא החלק החשוב. יותר מאוחר התגאינו בו"ו שבין ה'תורה' ל'עבודה' והיום אנו תולים יהבנו  בו"ו שבין ה'יהודית' ל'דמוקרטית'. הגשר הרעוע מחליף שמות וסיסמאות ו'סדנא דארעא חד הוא'. ומה בכך? האם כבר פתרנו את בעיית הגיור החמורה של 'זרע ישראל' המאיימת להרוס אותנו מכל היבט? הפרהסיה בשבת נהיית יותר יהודית או יותר דמוקרטית? מערך הכשרות של הרבנות או מערך רישום הנישואין של הרבנות הממלכתית יכולים להתגאות בהישגיהם? האם החשנו במו ידינו את מהלך הגאולה? שיפרנו את מעמד החלשים בחברה הישראלית? קידמנו את מעמד האשה? איך בדיוק הוכחנו הלכה למעשה את היותנו גשר בין חלקי העם? האם החכי"ם המכונים 'דתיים' המצויים בכל המפלגות הציוניות הם חלק מן הגשר?

ה'סטטוס-קוו' המפורסם הפסיק מזמן לשקף את ההסכמה ההיסטורית הזמנית. האם יש ביד מי מאיתנו האומץ להכריז כי זהו מצב זמני ולא אידיאלי? מתי אם כן נאזור אומץ לעשות את השינוי המיוחל? נדמה כי רבים מאיתנו סבורים שזהו המצב המיוחל, זהו המצב אידיאלי ועל כן יש לאחוז בו ולשמרו. האמנם? זו המדינה לה חלמנו?

כיצד קרה שלימודי תלמוד נעלמו מבתי ספר ממלכתיים? כיצד קרה שגננות חוששות לספר סיפורי אבות ומעשיות צדיקים שמה תואשמנה ב'הדתה'? האם הזרוע הביצועית של הציונות הדתית כילתה את מעשיה או בחרה להנהיג את העם בתחומים אחרים? כיצד מייעצים יועצינו לבחור בתיקי המשפטים, הכלכלה והחקלאות ולהותיר את שאלות 'הדת' בידי אחרים? התייאשנו? רפו ידינו? או שמא זה כבר לא מעניין? בדור קודם נציגי הציונות הדתית הפילו ממשלה בשל נחיתת מטוסי קרב בשבת. האם המדינה כבר עיקלה את היותה מדינה יהודית ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה ולכן אין צורך בגופים נבחרים שיזכירו לה זאת? האם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה?

לעת הזאת היינו כבר אמורים להיות במצב אחר. חלקי העם היו אמורים להיות מאוחדים בשל הגשר הפתוח 24 שעות ביממה. שאלת ה'הדתה' לא הייתה אמורה לבא לעולם כלל . חוקי הכשרות היו אמורים להיות חלק מן החוקה הישראלית החדשה. מערכות החינוך הממלכתי והממלכתי דתי היו אמורות להיעלם ובמקומן היו אמורות להיות מערכות אחרות שאינן מאופיינות על בסיס הכינוי 'דתי'. מציאות שבה שני רבנים 'אשכנזי' ו'ספרדי' הייתה צריכה להעלות חיוך נוסטלגי. והרשימה ארוכה מיני ים.

במה היינו אמורים לעסוק היום? בהקמת בתי ספר לנבואה. בהכשרת עובדים וכהנים לבית המקדש. בבחינות קבלה לסנהדרין. בהשגה ובדעה את השם. ולא, יהודה ושומרון אינם הגורם המעכב, הם הסימפטום. הסכמה כללית ונכונות לתת את הנפש על כך הייתה פותרת את הבעיה בהינף יד אחד וביסודיות.

במקום זאת אנו ממשיכים להתפצל כמו אמבות מצויות, גוונים וגווני גוונים ומושגי ה'רצף' ו'ההכלה' אוכלים בנו בכל פה, משל היו פתרון קסם למצבנו. אם הדרך היא הקובעת מדוע מתרגשים ב'בית היהודי' מעזיבת קברניטיה? האם איבדו שם את הדרך? ממתי התחלנו להצביע לדמויות מושכות קולות במקום לדרך? האם נהיינו ככל המפלגות? אם כן למה כי נלין? האם מפלגה הנשמעת לרבניה אינה יכולה להגיע לפשרות בסוגיות 'דת' ומדינה? האם רק מנהיגים 'לא רבנים' מודעים לצורך באחדות העם מכל פלגיו? האם יסוד אחדות העם אינו חלק מעולם ההלכה? כיצד יתכן ש'דתי' לייט וגברת 'חילונית' גורפים קולות יותר ממפלגת האם של המחנה ממנו יצאו?

נראה כי המסגרת המפלגתית של הדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להיות יותר מסגרת להגשמת החזון של הציונות הדתית. חזון זה צריך להיות, והוא כנראה הגיע לכך בדורנו, מעל המסגרת הפוליטית. למעשה, כל המפלגות הציוניות ללא יוצא מן הכלל מגשימות את ערכי הצינות הדתית שהם ערכי היהדות בעת הגאולה. ה'אמת נעדרת' במובן זה שהיא מצויה כ'עדרים עדרים' בכל חלקי העם.

'יושב בשמים ישחק למו', אנו מתכננים, מתפצלים ומכריזים וביושב במרומים בונה את מדינת ישראל, מדינת ה 'על-נס'. אין להתרגש משבירת מסגרות ששמן (=מפלגות) לא לקוח מהררי קודש. זוהי רק מסגרת שרוב עיסוקה במתנה מענה לאגו של מנהליה.

הבוקה והמבולקה, שבירת המסגרות, החיבורים המעושים והדמיוניים של הפוליטיקה הישראלית אינם אלא סימפטום לזרמי עומק בחברה הישראלית. האגו של רוב מנהיגנו אינו מאפשר להם חיבור אמיתי והגשמתם החזון בו הם עצמם מאמינים. לעת הזאת הקב"ה אומר- 'ישחקו הנערים לפנינו'. בסופו של דבר עם ישראל ועתידו אינו מונח בכיסם וחזון הגאולה של הנביאים מתממש איתם או בלעדיהם.

הציונות הדתית עשתה את שלה. רעיונותיה הראשוניים הבשילו והתממשו. מאמיניה ומוביליה מצויים בכל עמדות המפתח במדינה. ברם, היא לא השכילה לאמץ במלואו את חזונו של הרב קוק זצ"ל. היא הסתפקה בסטטוס- קוו ועתה אחרים מגשימים את יתר ערכיה או למצער מנסים לבטלם. היהדות הישראלית החדשה הולכת ונוצרת לנגד עינינו המשתאות והיא 'אינה סופרת' מסגרות פוליטיות קיימות. לצעירי ישראל נמאס מתורת הגלות וממאבקי האגו. המסגרות הפוליטיות של הציונות הדתית הם רק הקרבן הראשון, ירידתן הוא המצע לתחיית האומה העברית במודל ובמסגרות חדשות.

=======

ד"ר גבריאל חזות הוא מנהל חברת הייטק ואיש אקדמיה בנושאי תקשוב ומידות הדרש. הקים יחד עם הרב ד"ר מיכאל אברהם את 'מידה טובה' לחקר ההגיון היהודי