השבוע, בט"ו באב, נכנסנו לעידן החתונות בשעטו"מ. בהרי יהודה ובחוצות ירושלים ישָמע –  ונשמע – קולות ששון ושמחה, חתן וכלה, מצהלות חתנים ומשתה נערים ונערות. עתה – עת לשמוח ועת לרקוד ועת לשיר ועת לנגן. בעתיד תגיע גם עת המחאה על מצוקת הדיור ועל יוקר גידול הילדים. בינתיים אנחנו עדין בשלב הראשון – בחתונה.

נעלה הפעם על ראש שמחתנו ובקורתנו כמה מנהגי חתונה שהשתרשו במחוזותינו. בטור אחר בעלוננו, במדור 'בגובה העיניים', מוחה הרב יוני לביא, בשכנוע רב ובחינניות נלבבת כדרכו, נגד חתונות הכסף המופרזות ומשיא עצות איך להימנע מהפקות ראווה נוצצות. אניח איפוא לנושא זה, שכבר דשו בו רבים, ואַפנה מבטי לפינות 'אפלות' נוספות.

שיר הייחוד

הקטע הצורם ביותר באזניי, מלבד התזמורת הרעשנית, היא ה'ייחוד' הייחודי הממושך שהחלו לנהוג בו חתנינו וכלותינו. הללו מסלסלין בעצמם משל היו אדמו"רים המייחדין יחודין, ואין להם באוּלמם אלא מלאכי השרת, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום.

לא נתקררה דעתם של בני עדות המזרח, אשר חדר הייחוד זר למורשתם, עד שעמדו ונתקנאו באחיהם האשכנזים הזוכים לחדר ייחוד שתוכו רצוף אהבה ומיני מגדים, ואף הם התקינו עצמם למעמד זה. ובעיקר, נצטרפו לכת המחמירין המרבין בשיעורין ומותחין עד לפקיעה את עצבי הקרואים וזמנם. שימתינו! וכבר נזדמָנו לשמחת חתונה בה הסועדים סיימו את כל מלאכתם בעסקי המנות והקינוחים ועדין הזוג המיוחד בושש מלרדת אל העם…

אני יודע! הצלמים אשמים! הם רוצים פוזות יחודיות של שני כוכבי הערב, והרי למנהג האשכנזים בני הזוג מקפידים שלא להתראות בימים שלפני, על אחת כמה וכמה שלא להצטלם. חדר הייחוד הוא איפוא המיפלט הצילומי, סטודיו הנסתר משטף החוגגים ה'מפריעים'.

לכלות ולחתנים שאינם אנוכיים, וגם ביום חתונתם וביום שמחת לבם הם מוצאים לנכון להתחשב בשושבינים וסובבים, להם ייאמר: שהו בחדר הייחוד (המומלץ בהחלט גם לבני עדות המזרח) י"ח עד כ"ב דקות 'גג', כשיעור הרעפת דברים הדדית, חיבוק ונישוק, ושבירת הרעבון, וצאו לשמח את משמחיכם. וכאן הצעה חדשנית; בעת הגשת המנה העיקרית, בתום ההקפות הראשונות הסוחפות, חזרו ל'סטודיו' לסט הצילומים האישיים.

ארכנות

הערה דומה אמורה בטקס החופה עצמה; משבח אני את הליווי המוסיקלי הפעיל שהונהג בעשור האחרון(?) הן במסגרת 'התוועדות מקדימה' לחופה, הן כרקע להצעפת פני הכלה ע"י החתן, והן בין גברא לגברא בעליית שבעת המברכים שזכו לכבד ולהתכבד. אבל למען השם, ובעיקר למען הקהל הממתין בצפייה דרוכה, אל תמתחו פרק זה במסכת ההפקה. כדאי לחשב מראש את אורך כל פעימה ופעימה, ולקוצרים ייאמר "ה' עמכם"!

והערה בתוך הערה, בסוגיית טירחא דציבורא בארכנות-יתר, והיא מכוונת לעורכי החופות; מסיבות 'טקסיות' ראוי ורצוי לחתום על הכתובה ולערוך את 'קנין הסודר' מראש, בעת מילוי פרטי המסמך, ולא ליצור פסק זמן מיותר תוך-כדי המעמד. אלא א"כ מדובר במסורת משפחתית מקודשת מדור דור לפיה חתימת העדים, החתן והרב, והנפת הסודרין חייבים להיערך תחת החופה. כל מי שחושב כי כל מה שמכונה 'מנהג ירושלים' הוא מקודש ומכובד מחברו אינו אלא טועה.

דציבלים

הערה נוספת קשורה בקולות וברקים והרעמת רמקולים מחרישי אזנים. פתגם אירי עתיק* אומר: 'עצמת השמחה כעוצמת הרעש', אבל מנגד עומדים דברי רבי נחמן**: 'תן בלבנו שהשמחה הפנימית תשתיק את כל המרעישין, וזכני לבקר בארמון אשר בו שרים ושרות נוגנים ונוגנות בקול דממה זכָּה'. ויש לדון במימרת חז"ל (ברכות ו,ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות", האם המימרא תקפה גם כאשר הקרוא לא נהנה מן הסעודה דוקא בשל חמשת קולות המחץ של התזמורת?

מי בעל הבית?

אכן, שאלות אלו ודומות להן נובעת משאלת יסוד; מי (יותר) בעל-הבית בחתונות של בני זוג צעירים הסמוכים עדין על שלחן הוריהם? בני הזוג או ההורים? לא מעט ויכוחים ואי-הסכמות נובעות מאי הכרעה בשאלת יסוד זו. עמדתי היא שההורים (ובפרט כאשר הם בעלי המאה) הם בעלי הדעה העיקריים, וסימנך: במרבית ההזמנות הם חתומים כמזמינים, ולא כמוזמנים.

* טרם נוצר הפתגם    ** שטרם נכתבו אך ראויין היו להיכתב

==

הרב ישראל רוזן הוא ראש מכון צומת. המאמר נכתב במוצ"ש ואתחנן ויפורסם בשבת בשבתו.